שתיקת העיתונאים

כשפרשת עמנואל רוזן התפוצצה בסוף השבוע האחרון, התלבטתי ביני לביני אם להגיב, לכתוב. מחד, הרגשתי הקלה. כמו אנשי תקשורת רבים ידעתי על מעלליו ממקור ראשון. כמו אנשי תקשורת רבים (למעשה – כמעט כולם) לא עשיתי עם זה הרבה. למה?

זה התחיל לפני כ-18 שנה. אני אז כתב צעיר ב"דבר ראשון". כמו רבים מחברי הוקסמתי מהאינטרנט, הצ'טים שהיו אז (IRC), הפורומים, התקשורת החדשה הבלתי אמצעית. הכרתי נשים ברשת. חלקן למערכת יחסים לא מחייבת, עם אחת נשארתי שנתיים. גם חברתי למערכת העיתון מתל אביב הוקסמה מהרשת החדשה. כשרוזן גילה אותה, באחד הפורומים, הוא התחיל לשלוח לה הודעות שבתחילה היו עדינות, והפכו לאגרסיביות יותר ויותר. היא נלחצה. הוא לא התבייש וגם הזדהה בשמו. אמר שיוכל לעזור לה בדרכה העיתונאית, רמז שכדאי לה שיעזור לה. היא הראתה לי את ההתכתבויות. התייעצה איתי מה לעשות. 

המדיום היה אז חדש, חדש מדי, ופרוע. אנשים הסירו את התדמית המהוגנת שלהם והתפרעו תחת ניקים שונים. ועדיין, רוזן הלך עם זה טיפה יותר מדי. החלטנו להתקשר למערכת בה עבד (חברת החדשות) ודיברנו עם מי שדיברנו. הוא לא הופתע. יעץ לנו לענות לו בתקיפות, הוא כבר ירד מזה. קיבלנו את הרושם שבסביבתו של רוזן מודעים לפלרטוטים האגרסיביים שלו. זה לא היה פלילי. זה היה, ובכן, פשוט מגעיל. אבל היו תופעות מגעילות בעיתונות, גם אז. גילינו שאנחנו לא היחידים שיודעים על ניסיונות החיזור שלו ברשת, נשים רבות שהכרנו בצ'טים "זכו" לחיזוריו. שמו הלך לפניו, כבר אז.

למה לא עשינו יותר, לבד מהשיחה הזו למערכת חדשות 2? למה אחרים (אחרות) לא עשו יותר? האם היה רצון לשמור את הדברים בקליקה העיתונאית? תכף אענה על זה, אבל לפני זה, וידוי אישי.

גם אני הוטרדתי מינית בעבר. אני יודע, למי שמכיר אותי זה נראה מגוחך עד לא אמין, אבל זה קרה. הייתי כתב צעיר במערכת חדשות של כלי תקשורת קטן. המטרידה הייתה בכירה באותו כלי תקשורת. כמעין בדיחה, מן "קטע" שכזה, היא נהגה לרדוף אחרי במערכת, ולנשק אותי. לעיני שאר העובדים, שעודדו אותה בלית ברירה. כאמור, הייתה בכירה. יכולתי להתלונן למנהלי אותו גוף, לפנות לרגולטור תחתיו עבד אותו גוף, ולא עשיתי זאת. במקום, אמרתי לה שאבוא אליה בערב לדירתה. כשבאתי לדירתה, אמרתי לה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: זה לא מתאים לי. זה לא מצחיק אותי, זה לא "קטע", זה אפילו מביך אותי. גם אם פלרטטתי עם בנות במערכת (יצאתי באותה תקופה עם מזכירת המערכת), זה לא נותן לך את הזכות. היא הובכה. זה הסתיים שם ומיד. לא חשפתי אותה ואיני מתכוון לעשות זאת. אם אי מי מחברי שקורא את הקטע הזה ועבד איתי באותה תקופה מחבר אחד ועוד אחד, אבקשו לא לחשוף את שמה. 

ועכשיו אענה על השאלות מהפסקה הקודמת. הביקורות ברשת וקרב הקהל הרחב על העיתונאיות שגם כעת לא חושפות את שמן ולא מתלוננות במשטרה וכיו"ב מקוממות אותי. רוזן הוא אולי חרמן בלתי נלאה אבל טיפש הוא לא: אני לא מאמין שניתן יהיה למצוא ביסוס סביר לעבירה פלילית במעלליו. אז מה נותר לו לאדם, גבר או אישה, שהוטרד מינית אבל לא באופן פלילי? המבוכה, הבושה, הרצון להוציא את זה מסדר היום, לגמור עם זה. ויש את הצדקנים, הגיבורים עלי מקלדת, שסוברים שהנפגע או הנפגעת חייבים להוציא את הסיפור לאור "כדי שאחרים לא יפגעו". למה לכל הרוחות? למה שמישהו או מישהי יידרש לשלם מחיר כבד בחשיפה ציבורית, במבוכה, בתווית שישא איתו או איתה למקומות העבודה הבאים, לבני הזוג הבאים. יש כאן איזו דרישה בלתי הגיונית לאחריות חברתית או מגדרית (נשים) במחיר שאני בטוח שמרבית הצדקנים לא היו מוכנים לשלם אם היו נקלעים לאותה סיטואציה. אני יודע שאני לא הייתי מוכן לשלם, ואני גבר, ולא פחדן במיוחד.

למה זה התגלגל כל כך הרבה זמן? כי עיתונאיות, שעוסקות בתקשורת, ידעו מן הסתם שהעלאת שמו של רוזן תעורר התעניינות ציבורית רחבה, שתגרור מאמץ יתר לחשוף את המתלוננות, ושאולי הן יחשפו - בניגוד לרצונן. האם הן צריכות לשלם את המחיר כי אנחנו "כלבי השמירה של הדמוקרטיה"? כי אנחנו - שחושפים לעיתים סיפורים כגון אלה - צריכים לשמש דוגמא?  דוגמא למה? להקרבת מעט הפרטיות שנותרה לנו כאנשי תקשורת למען "הצדק החברתי"? טלו קורה מבין עיניכם, וחבטו בה בראש הצדקן שלכם, לכל הרוחות.

ויש גם צד שני למטבע הזה. יש לי חבר, איש תקשורת לשעבר, שהואשם באונס, וזוכה. אותה אישה שהאשימה אותו הזמינה אותו לביתה ב-04:00 בבוקר, עשתה מה שעשתה איתו ואחר כך התחרטה - והאשימה באונס. גם בית המשפט הבין שבחור שמוזמן לביתה של בחורה ב-04:00 לפנות בוקר, לא בדיוק מצפה לשיחה פילוסופית על כוס תה צמחים. עד שזוכה הוא סבל, הוכתם, על לא עוול בכפו. לא הייתה שם שום כפייה מצדו, פיזית או ורבלית, כלום. הייתה שם חרטה על אקט שבוצע בלהט הרע, בלהט הלילה, ואני מאמין שהתביעה אחר כך נועדה קודם כל "להכשיר" את אותה אישה בעיני עצמה, לשכנע את עצמה שלא היא טעתה. היא לא הראשונה ולא האחרונה שמתקשה להודות בטעויות. פוסטינור עשו מזה יופי של כסף.

אני מאמין, לפי קריאת העדויות שהתפרסמו ב"הארץ", שיתכן וחלק מהנשים שהסכימו להיפגש עם רוזן למרות האופי הבוטה של חיזוריו, טעו בשיקול הדעת. מרביתן, כמו חברתי מרב קרקו מגלובס שנחשפה באומץ, ידעו לעצור זאת בזמן, ונותרו רק עם תחושת הגועל נפש. כך או כך, זה לא נותן לאף אחד או אחת את הצידוק לבקש מהן להיחשף. הן ודאי הזהירו את חברותיהן, את סביבתן הקרובה, עשו מה שיכלו במסגרת השמירה על פרטיותן, על הכבוד העצמי שלהן שגם כך נפגע. עם כל הכבוד ללינור אברג'יל, אנשי ונשות תקשורת הם לא סלבס. מרביתם לא ידעו לעמוד בפרונט, חלקם לא יוכלו להתמודד עם ההשלכות. הם אנשים שקנאים לפרטיותם כמוני וכמוך, ואולי קצת יותר כי בשל עבודתם הם מודעים להשלכות.

תופעות כמו עמנואל רוזן נמצאות בכל מקום, בכל רבד בחברה הישראלית. נשים בכל תפקיד ובכל עמדה מוטרדות מדי יום, ב-99% מהמקרים אלו הטרדות שלא יעמדו במבחן ההוכחה של עבירה פלילית. ב-99% מהמקרים הנשים שהוטרדו לא נחשפו. זו זכותן. לאף אחד אין זכות לשפוט אותן על זה.

אז איפה האחריות שלנו כחברה על תופעות כמו רוזן? האחריות בעיני מוטלת בראש ובראשונה על אנשים הסובבים אנשים כמו רוזן. על חבריו הקרובים, מעסיקיו הישירים, עמיתיו למערכת. כעורך, יצא לי פעמיים בחיי להדיח כתב או כתבת על התנהגות לא ראויה. לא עבירה פלילית, לא הטרדה מינית, אבל התנהגות שלא עלתה בקנה אחד עם אמות המידה המוסריות שעל עובד בארגון, כל ארגון -  לא רק גוף תקשורת, לעמוד בו. אני מניח שלו אני הייתי מעסיק את הרוזן והיה נודע לי על מעלליו, הייתי מעיף אותו לכל הרוחות, בלי לחשוב פעמיים. 
רבים מאנשי התקשורת ידעו על רוזן, אבל לחלק קטן מהן הייתה את היכולת ואת העמדה להוקיע אותו. רק גוף תקשורת אחד מאלו שעבד בהם עשה זאת, וגם שם - תוך הצנעת הפרשייה. אני מניח שרוב עמיתיו ומעסיקיו ידעו על זה, כאמור - הוא עשה זאת זמן רב, ובאינטנסיביות רבה. עיתונאים לא שונים כאן מאנשים אחרים. לו היה לי שקל על כל פעם שמישהו או מישהי בישראל העלים עין מתופעה כזו, הייתי מיליארדר. אין כאן "קליקה תקשורתית" שהצניעה בכוונה תחילה. יש כאן קליקה, כמו אלפי קליקות אחרות בתעשייה, בחינוך, במגזר הפרטי ובכל מקום, שמעדיפה להעלים עין, לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, לא לנקוט עמדה כלפי מעשים שאינם פליליים מחד, אבל מאידך ודאי שאינם מוסריים.

אז במקום להפנות את הביקורות הצדקניות לעיתונאיות שלא דיברו, לא סיפרו ולא התלוננו, צריך להפנות את הביקורת למנהלים ולעורכים שלו בכלי התקשורת השונים. לא כי הם כשלו כאנשי תקשורת, הם כשלו כאנשים. הם ידעו, ושתקו. שתיקת העיתונאים.