יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

טוקבקים בצומת (הומאז' אינטרנטי לאפרים קישון)

באחד האמשים, נסענו אני והטרנטה הביתה מהעבודה. היה זה אחר צהריים חמים ושטוף שמש, האנשים סביב נראו שמחים בחלקם למרות הדולר, וכמו בכל מדינה לבנטינית אחרת, כל זה היה רק סימן לאסון הממשמש ובא.


את הרמז הראשון שמעתי לפני שראיתי: חריקת בלמים, המעידה על עוד סוחר צמיגים בדרכו אל העושר. לחשתי בלאט לטרנטה שכדאי להתחיל לעצור: שטוקס מהמוסך אמר שהברקסים החדשים עוד צריכים להתרגל לגלגלים, בינתיים הם נטלו להם זמן הסתגלות של ממשלה ממוצעת - כחצי שנה.

מול הטרנטה כבר השתרך טור ארוך של מכוניות. רכבי הצלה וכיבוי אש שעטו על השוליים, עד שנתקעו גם הם במכוניות מהזרם המרכזי שחיות בשוליים. האוויר כאמור, היה טוב, והשמש חמימה, והאנשים משכו את בלם היד ויצאו ממכוניתם לתור את סביבתם - מכוניות אחרות.

כצפוי, התפתחה לה שיחה על "המצב". אחד שנדמה לו, אמר שבטח מדובר בפיגוע - לפי הכמות של רכבי ההצלה שעדיין הבהבו נואשות באורותיהם בשוליים. אחד שיודע אמר שזו רק תאונת דרכים. אחד שסקפטי שאל אותו מהיכן הוא יודע. אחד שיודע אמר שפגש באחד שהיה שם. אחד שהיה שם הגיע בינתיים, ותיקן שהוא לא בדיוק היה שם, אלא רק הגיע למחצית הדרך, שם פגש אחד שממד"א, שהעביר לו את הדיווח. אחד שהיה שם קודם אמר שהיה שם קודם. אחד שיודע שאל אותו אם הוא יודע יותר, והוא אמר שלא, אבל הוא היה שם קודם.


בתוך כך הגיע אחד שממד"א. בעצם, אני לא יודע אם הוא היה ממד"א, אבל היה לו ווסט כתום. אולי הוא ממע"צ, זה גם עם מ"ם. הוא אישר שמדובר בתאונת דרכים. לדבריו היה שם רק רכב אחד שנסע קצת מהר, והתהפך. אחד שמבין ברכב שאל אותו איזה רכב זה היה. אחד ממד"א אמר שהוא לא יודע, הוא חושב ששברולט. אחד שמבין ברכב אמר ששברולט לא מתהפכת כל כך בקלות. אחד שמבין יותר אמר ששברולט זה בכלל דייהו היום. אחד שמבין ברכב אמר לו שהוא לא מבין כלום. אחד שלא אוהב ערבים אמר שזה בטח טרנזיט של ערבים, כי הם נוסעים כמו משוגעים. אחד שלא אוהב אנשים שלא אוהבים ערבים אמר לו שישתוק יא זבל. 

אחת שמאחרת אמרה שזה לא ממש משנה אם זה היה שברולט, דייהו או לימונינה. אחד שמבין ברכב ואחד שמבין יותר אמרו ביחד: לימוזינה. אחת שמאחרת אמרה שזה ממש לא משנה, היא ממש מאחרת. אחד שרגיש אמר שבטח יש עדיין פצועים על הכביש. אחת שמאחרת אמרה שלמיטב ידיעתה המקום של הפצועים זה לא על הכביש אלא באמבולנס, ואפשר לטפל בהם ולפנות את הכביש. אחד שרגיש אמר לה שאף אחד לא יתחתן איתה. אחת שמאחרת אמרה לו שהיא כבר הייתה נשואה פעמיים, ואם הפקק לא יתפנה עכשיו - היא תפספס את הפעם השלישית. אחד שמבין אמר שהוא מבין למה השניים הקודמים ברחו. אחת שמאחרת אמרה לו שתוק שתוק.

באופק נצפתה תזוזה. האנשים נכנסו למכוניותיהם, והחלו ללחוץ בעצבנות על דוושת המאיץ. אחת שמאחרת צפרה בעצבנות לאחד שנדמה לו, שחיפש עדיין מטעני חבלה בצד הדרך. אחד שמבין ברכב הצליח להשחיל את המאזדה 3 שלו לפני הסובארו ג'אסטי של אחד שמבין יותר. אחד שלא אוהב ערבים החל לזרז את הפועלים שלו להיכנס לג'י אם סי בקריאות קצובות של יאללה, איטלע. אחד שממד"א (או ממע"צ) סידר בקפידה את הווסט הכתום שלו על גב המושב שלידו, כדי שכולם ידעו שהוא ממד"א (או ממע"צ). 

על המסלול הימני של הכביש שכבה, שרועה ומעוכה על גבה, מכונית קטנה. איני יודע אם הייתה זו שברולט, דייהו או לימונינה: גם אחד שמבין ברכב וגם אחד שמבין יותר סגרו את החלונות והתעסקו במזגן, ובלנסות ולעקוף זה את זה. בתוך האמבולנס שהגיע לבסוף לשוליים שכב ונאנק אחד שכנראה לא ינהג יותר היום, אבל אולי ינהג לאט יותר בעתיד. אחת ששוטרת אמרה שנמשיך לנסוע, אין מה לראות. אחד שמבין פתח את החלון ואמר לה שבמקרה שלה, באמת אין מה לראות. אחד שלא אוהב ערבים הוציא יד מהחלון ואמר לאחת ששוטרת שהם הרסו לו את הלו"ז. אחת ששוטרת אמרה לו יאללה יאללה, זוז.

ככה הפלגנו לנו כולנו, זה שיודע עם זה שראה וזה ששמע וזה שמבין. ואני חשבתי שאני לא ממש יודע, לא הרבה מבין וגם בקושי הייתי שם. אולי אני סתם אחד שבזבז חצי שעה ולפחות יצא לו לכתוב על זה פוסט.


יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

הנמר, האריה וארון הבגדים הנייד של זוגתי


חזרתי. גם בחופש, אי אפשר לברוח מהחדשות, אבל אפשר לברוח מהאינטרנט לשבוע. נסו את זה. דמיינו לכם - כמו שאומר אבנר עפרת בתוכניתו המשובחת בגל"צ - עולם בלי אינטרנט. קשה הא? אבל לתקופה קצרה, שבוע נניח, אולי תגלו שיש הרבה פחות אינטרנט, אבל הרבה יותר עולם.

ארזתי לבד. לבד לגמרי. אם זוגתי הייתה אורזת, הסברתי לקצין הביטחון כנ"ל, זה לא היה נגמר במזוודה אחת. יש בה רצון עז לדחוס את כל עולמנו הדל לתיקים עת אנו עוזבים (זמנית) את הקן, שמא יחסר לנו דבר בנכר. בפעם האחרונה, כשנסענו לקצת יותר מיממה לחיפה, היא בחנה את גבולות הסבל של הטרנטה עם ארבעה צ'ימידנים גדולים, לול נייד אחד לילד (עם כילה...), חצי מתכולת חדר המשחקים של הילדה ודי וי די. שאלתי אותה אם בשורת התקליטורים לא הגיעה עדיין לעיר הפועלים הצפונית, או לחילופין - האם לא נסתדר לילה אחד בלי טפטוף הטיף-טף? הס, אמרה לי הזוגה. ומה יהיה אם דווקא הלילה הוא לא יסכים ללכת לישון בלי סבא טוביה? תעשה לו חיקוי של טוביה צפיר? אמנם להתעלל במפיקות גם אתה יודע, אבל לגיל הזה זה עדיין לא מצחיק. 

ניסיתי להגיד לה שדווקא המפיקות הן שמתעללות בי, ושאחרי חצי חפיסת סיגריות אני יכול לעשות חיקוי לא רע בכלל של יובל המנוזל, אבל היא כבר הייתה עסוקה בלתחוב שולחן פיקניק לרווח שבין המושב האחורי לתא המטען. ואני, שלא ידעתי בכלל שיש רווח בין המושב האחורי לתא המטען, דחקתי בהשלמה את המכשיר ל"מקום ההוא שאמרתי לך", שזה, מתברר, בין הגלגל הרזרבי לג'ק.

אין לי הרבה מה להוסיף על הדרת נשים, והחרדים. לרוב, ההתנהלות בינינו החילונים לבין החרדים, על חברי הכנסת התלת-פרצופיים שלהם (יש להם גם פרצוף מיתמם נוסף, שהם מגיעים לבתי המשפט ו/או לכלא) מזכירה לי בדיחה חביבה מעולם החי, האהוב כל כך על ממשילי המשלים.

הנמר עובר בקרחת היער, ורואה את האריה שוכב מושפל, בשעה שהקוף מיידה בו אצטרובלים מהעץ. מה קרה לך, זועם הנמר, איך אתה נותן לקוף להשפיל אותך כך? אתה מלך החיות - איך אתה חושב שהתמונה הזאת תצטייר לשאר חיות היער? למה אתה לא מלמד אותו לקח? בבקשה, אומר לו האריה העייף, אתה מוזמן ללמד אותו לקח משלך.הנמר מזנק על העץ, ומתחיל לרדוף אחר הקוף. הוא רודף אחריו מעץ לעץ, כמעט משיג אותו בואדי, ושלוש שעות אחר כך עדיין מתנשף אחריו במעלה הגבעה. לבסוף, הקוף נכנס לגזע עץ חלול, והנמר מזנק פנימה אחריו, בטוח שעכשיו הוא תחת טלפיו. אבל העץ החלול הולך ונהיה צר, וכתפיו של הנמר נתקעות בתוך הגזע - אין יוצא ואין בא. כשהקוף בטוח שהנמר תקוע היטב, הוא ניגש מאחוריו, אוחז במותניו, ומבצע בו את זממו. שעות אחר כך הנמר מצליח להיחלץ, וחוזר, עייף ומושפל, לקרחת היער. נו, שואל אותו האריה, לקח אותך לעץ החלול?

יום שני, 26 בדצמבר 2011

המלך בסיאם / הפעמון בקוואסן


מוטי בפוזיציה הרגילה שלו: יד אחת אוחזת בשיק פירות, השנייה בשקית קניות, יש לו בפה סיגריה, והוא נאבק נואשות לחפש את המצית באחד משמונת כיסיו. "שב שם, שב שם".

 ה"שם" זה אנדרטה קטנה של פעמון בכניסה לקוואסן, מוקפת בחומת שיש שחורה עם מספר זרקורים המאירים על הפעמון, אך נראית נוחה לישיבה. 

"מותר לשבת שם? זה לא מקום קדוש?"
"לא, לא קדוש. מאמינים שזה מביא מזל ונותנים לו אוכל לפעמים, אבל לא קדוש".
ישבתי. על הפעמון מעלי היה חרוט באנגלית "לא מנוצח".  

"תגיד, למה הוא מביא מזל?"

"יש לו סיפור".
"מה הסיפור"?
"ב-1951 תאילנד קיבלה ספינת קרב חדשה, כחלק מהסיוע האמריקני. בקבלת הפנים שהייתה על האונייה, חטף הגנרל שפיקד עליה את ראש הממשלה וכמה משריו, והכריז על הפיכה צבאית. הוא נכנס לקרב עם צבא תאילנד, הטביע שתי אוניות, אבל מהר מאוד הוטבע בעצמו עם האונייה ומאות מלחיה". 

יש לו נטייה לפאוזות ארוכות להגברת ההקשבה.   


"אחרי כמה זמן מצאו את השרידים של האונייה והעלו את הפעמון שלה. שמו אותו בתחנת משטרה 30 שנה, ואחר כך שמו אותו כאן".

"אז זה אנדרטת זיכרון".
"לא, זה פעמון שמביא מזל. אנשים באים להתפלל אליו".
"אבל האונייה טובעה, על כל מלחיה, לא?"
"כן".
"ואחר כך הוא היה שלושים שנה בתחנת משטרה, כן?"
"כן".
"אז איפה המזל?
""טוב מה אתה רוצה ממני, אני רק ישבתי לשתות פה מיץ".

יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

המלך בסיאם / שלושה סיפורים אחרונים בהחלט

רבי יעקב


רבי יעקב הגיע למסעדה הישראלית על אופנוע, זקנו העבות נחצה לשניים ברצועת הקסדה, ובפניו נצרבה האדמומיות המאפיינת חרדים שמשתזפים לרוב רק לאור הניאון, ונחשפו לשמש.
בתחילה חשבתי שהוא מבית חב"ד, אלא שכשהוריד את הקסדה ראיתי שאין כיפה על ראשו, מה גם שמאחוריו על האופנוע הרכיב נערת ברים תאילנדית, מהסוג שמשתתפת במשחק הידוע: "בן לוקח בת ובת לוקחת אלף באט". בכל זאת שאלתי אותו אם הוא מבית חב"ד, מה שהתברר כטעות, כיוון שהוא בכלל ליטאי, וכמו כל ליטאי אחר סולד מחבדניקים, או כלשונו: עדיף כבר שהיית חושב שאני תאילנדי.

רבי יעקב הוא נצר לשושלת ליטאית מפוארת מאוד מירושלים, שגם אני שמעתי עליה. הוא מוהל, שוחט, רב, ומגדל לא פחות משמונה ילדים. כמנהג החרדים, הוא גם מתרים כספים מנדבנים יהודים בחו"ל, למוסדות תורניים שונים. אחת לשנה, כשהוא מסתובב בעולם לשנורר כסף, הוא מקמבן ביקור לכאורה באוסטרליה, ולמעשה מגיע לתאילנד להתהולל. במסעדה הישראלית מכירים אותו, הוא קבוע.


רבי יעקב מותח את רגליו הלבנבנות על הכיסא, מזמין בירה ומלטף את התאילנדית. עיניו נוצצות שהוא מדבר אליה ועליה. "איך אני במיטה?" הוא שואל אותה באנגלית, כנער בן 17 שמבקש אישור על ביצועיו. נערת הברים מגלגלת את עיניה לשמיים בהערצה מעושה. "או מיי בודהא", היא אומרת, שזה, המקבילה שלהם ל"או מיי גוד" האמריקאי. רבי יעקב מרוצה עד הגג. אני שואל אותו אם הוא יודע מי זה בודהא. "אני חושב שזה אחד האלילים שלהם" הוא אומר, "מה זה משנה - שכל אחד יאמין במה שהוא רוצה". אני מרים גבה, אבל לא אומר את מה שעומד לי על קצה הלשון. לפעמים, רק לפעמים, אני מצליח להתאפק.



טריני


טריני הייתה מנהלת משמרת הלילה במלון בו התגוררתי. חציה פיליפינית, חציה תאילנדית. בשפה התאילנדית, יש מילה שמתארת אנשים כמוה, שאינם תאילנדים טהורים: "לו-קונג". בתרגום מילולי, זה אומר "חצי ילד". הכוונה היא, שרק החצי התאילנדי נחשב. החצי השני אינו ילד, אינו תאילנדי ואינו כלום למעשה. אם תרצו, זו חצי הכוס הריקה. אוויר.

טריני הייתה שותה איתי קפה שהייתי חוזר לפנות בוקר מהדיסקו. היינו יושבים בלובי השומם והשקט, לוגמים קפה ומדברים על החיים. הטענה הנפוצה לפיה קפה מונע שינה, לא הוכחה עלי, או עליה. היא סיפרה לי על אביה הפיליפיני שברח, על אימה התאילנדית שהחזירה אותה לתאילנד עם אחיותיה וגידלה אותן ממשכורת של פועלת יצור בסך 50 דולר לחודש, על הקריירה שלה כנערת ברים, על התמכרותה בעבר לטיפה המרה. כעת היא מנהלת משמרת בבית מלון מכובד יחסית. היא מנהלת ביד רמה את הפקידות, החדרניות והמנקות, אבל מדי פעם, שהן מדברות ביניהן עליה, היא שומעת שהן מסננות בשקט את המילה. לו-קונג.


היא בת 46 ומעולם לא התחתנה. "מספיק שאני חצי ילד, לא רציתי להיות גם חצי אישה". היא למדה אנגלית, צרפתית וקצת גרמנית. היא רוצה להגיע לאירופה, ויש לי תחושה שאולי תגיע. יש לה פילוסופיה על החיים: I don’t take shit from no one. When I took shit from ppl, I took shit in to my body. Alcohol. When you take shit – The shit takes you אמרתי לה שאני אזכור את זה, שאזכור אותה. טריני צחקה. אם גברים היו זוכרים, היא אמרה, לא היו מלחמות. גברים לא נועדו לזכור. נשים רבות נפגעות מזה שהגברים לא זוכרים, ואינן מבינות שלו היו זוכרים - מצבן היה גרוע. לרוב עדיף לשכוח. מי שזוכר חי בזיכרון, ולא חי את החיים. אנחנו לא רוצות את העבר שלכן, רק את העתיד. תזכור את זה, אם תצליח. עכשיו שתה את הקפה שלך ולך לישון. יש לי מלון לנהל.


לונג

במסעדה של לונג, כמעט כמו בכל בית בתאילנד, היה בית רוחות מטופח. בית הרוחות הוא אנדרטה קטנה לצד הבית, שהתאילנדים מאמינים שהרוחות הרעות יתגוררו בה, ולא יכנסו לבית. כדי שהרוחות יישארו בבית הרוחות, התאילנדים מביאים להן בכל יום קטורת וארוחה: בננות, פנקייקים, בקבוקי מיץ מוגזים עם קש. שיהיה לרוחות קל לשתות.


יום אחד עצרתי את לונג עם צלחת הפנקייקים בדרך לבית הרוחות. שמעי, אמרתי לה, דיברתי עם הרוחות בלילה והן אמרו לי שהן מעדיפות בשר. סטייקים, נקניקים, שיפודים, כאלה. לונג סידרה יפה את צלחת הפנקייקים בבית הרוחות, זרקה את בקבוקי המיץ מאתמול ותחבה קשים בבקבוקים החדשים. אחר כך נעמדה מולי כשידיה על מותניה.


אתה חושב שאתה חכם גדול, אה? לרוחות לא ממש אכפת מה הן אוכלות, כי כמו שאתה רואה - הן לא ממש אוכלות. האוכל הוא ממש לא העיקר. אתם, הפלאנגים (זרים) חושבים שאתם יודעים הכל. אבל אתם לא יודעים, ולעולם לא תדעו, להסתכל על הדברים שאינם נראים לעין. לו היית יכול לראות או לדבר עם הרוחות, לא היית צריך לאכול גם אתה. אבל אתה פום-פוי (שם חיבה לשמנמן), חושב מהבטן, מדבר מהראש. אם היית קצת פחות מדבר וקצת יותר מקשיב, אולי היית שומע, אולי היית מבין. את הרוחות לא מעניין מה הן אוכלות, מעניין אותן שיכבדו אותן. אני מכבדת אותן, והן מכבדות את המסעדה שלי. הפלאנגים מכבדים רק את מי שהם רואים, וזו הבעיה שלהם. אנחנו מכבדים את מי שאנו רואים בעין, וגם את מי שלא. אני הולכת לישון כל לילה רגועה, כי אני יודעת שגם שאעצום את העיניים, אמשיך לקבל את הכבוד שמגיע לי. ואתה? 


לונג חזרה למטבח, להוציא מנות לאנשים שרואים אותן. נשארתי להרהר לרגע בדבריה. אולי היא צודקת, לכל הרוחות.