יום שלישי, 22 בנובמבר 2011

המלך בסיאם / saved by The bell


מוטי אמר לי לקחת תמיד את הפאבליק טקסי. לא ירמו אותך, הסביר. הנהג התנפל עלי עוד לפני ביתן המוניות, "מי ורי גוד אינגליש, וואט איז יור ניים?". הצגתי את עצמי. איזו טעות.

מכירים את זה שאתם עולים לנסיעה ארוכה במונית והנהג לא מפסיק לזיין לכם במוח? אז תארו לכם שאתם גם לא מבינים כלום ממה שהוא אומר. זאת אומרת, פה ושם קלטתי מילה: "פריים מיניסטר", "טוריסט", "ורי באד", ובאמת ניסיתי לעקוב. אבל המילים הבודדות שהבנתי היו עטופות במה שנשמע כמו קרקור ממושך של תרנגולת שלא לקחה את כדורי הצרבת שלה בזמן. סיוט.

ניסיתי לעבור לטקטיקה הידועה של "אהמ" כל חצי דקה ו"יס" כל דקה וחצי, זה עובד לי פה ושם בארץ. זה לא הלך. כנראה שאמרתי את ה"יס" במקומות הלא נכונים, מה שגרר זעקה נרגשת של "נו, נו, נו, נו", ושטף-שצף של קרקור מלווה ב"טוריסט", "ביזנס" וגם קצת "ורי באד", שנועד, ככל הנראה, להעמיד אותי על טעותי, מה שלא תהיה.

שקלתי כבר ללכת ברגל, בשעת העומס בבנגקוק ההבדל במהירות הוא לא מאוד גדול, ואז קרה הנס. נושעתי, כמאמר הפתגם, בידי הפעמון. טוב, לא בדיוק פעמון, יותר דומה להודעת אס אם אס של אחד ממפעילי הטלקום התאילנדי, שהודיע לי בשמחה שנכנסתי לחיבוק הדוב הסלולרי שלו. אבל זה הספיק.

הרמתי את הטלפון לאוזן ואמרתי בקול צלול "הלו". פשוט, הגעתי למסקנה שעדיף לי לדבר עם עצמי. אמנם גם את עצמי אני לא תמיד מבין, אבל שיערתי שאבין יותר מאשר את הקרקור האנגלו-תאילנדי שמימיני. כמובן שאחרי שתי דקות התעייפתי קצת גם מעצמי, ועברתי לטקטיקה הראשונה של "אהמ" ו"יס". לא נראה שלעצמי היה אכפת.

אחרי כשבע דקות הנהג נשבר. "ורי לונג טלפון" קרקר, "א לוט אוף מאני". כיסיתי את הטלפון בכף ידי כדי שעצמי לא ישמע. "ששששש" אמרתי לו, "ביזנס. ורי באד".

וישקוט הטקסי ארבעים דקות.






מוטי אומר שצריך להתרגל לצליל של השפה, למוזיקה שלה. גם חתולים מיוחמים עושים סוג של מוזיקה. אגב, אני מבין אותה יותר.

המלך בסיאם / הנסיכה הקסומה


"אתם דרסתם את הנסיכה"

נאלמתי דום. כיהודי וישראלי אני רגיל להיות מואשם בדברים שונים ומשונים, החל מרציחתו של ישו וכלה באפיית מצות מדמם של ילדים פלסטינים, אותם אנחנו תולים במהופך במחסומים. אבל בדריסת נסיכות עוד לא האשימו אותי. עד היום.

לקח לי דקה להיזכר. אחרי הכל, אצלנו הפרשה לא זכתה ליותר מכותרת קטנה בוויינט. מסתבר שבתאילנד זה היה בכותרות הראשיות. שבוע. בעת ביקורה של הנסיכה התאילנדית בישראל לפני מספר שבועות, המכונית בה נסעה הייתה מעורבת בתאונת דרכים קלה בירושלים.

אמרתי למאשים, מדריך תיירים עם אנגלית טובה ומובנת למדי בארמון המלך, שזו הייתה תאונת דרכים קלה מאוד. לא מכוונת. הנסיכה לא נפגעה כלל, אולי רק נבהלה קצת. המדריך לא התרשם. "איך העזתם לפגוע בנסיכה? אתה יודע מה היה קורה לך אם היית דורס כאן את הנסיכה? היו עושים ממך פתאאאאאאאאאאאיי". יש להם נטייה לצעוק את ההברה האחרונה במילה, במיוחד שזה מגיע לאוכל.

התאספו אנשים מסביב. מרחריט, מהחבורה ההולנדית במלון שהצטרפתי אליהם לסיור, הגיעה בריצה. "מה כבר עוללת אורי", שאלה אותי בשקט. היא כבר מכירה אותי יומיים. לקח לי חצי דקה להסביר לה שהואשמתי בדריסת הנסיכה, ועוד שלוש דקות להרגיע אותה שלא מדובר בנסיכה ההולנדית. מרחריט התייצבה מול המדריך, הוא הגיע לה קצת מעל לבטן. "זה לא הוא" גערה בו כמו בילד, "הוא אוהב את הנסיכה". הסכמתי כמובן.

בדרך חזרה למלון החלטתי שלא להצטרף להולנדים בנסיעה בטוקטוק. בנסיעה הלוך גיליתי שיש לו תקלה מכנית משונה, שגורמת לו להיעצר ליד חנויות תיירים. אז לקחתי מונית אופנוע, שזה בעיקרון אופנוע שהוא מונית. הנהג לובש ווסט כתום, וכמו ג'יימס בונד – יש לו רישיון להרוג. עד שהגעתי למלון הלבינו מעט השערות השחורות שעוד נותרו לי, ואני כבר רכבתי על אופנוע או שניים בחיי. כשהגענו בחתיכה אחת מינוס כובע, ירדתי חיוור לגמרי מהאופנוע. נדמה לי שאנחנו תיקו, אמרתי לנהג.

מוטי אומר שהנסיכה, וכמובן המלך, נחשבים לישויות עליונות בתאילנד, נעלים מכל. שאלתי מה קורה אם הם גונבים, מרמים, משקרים. הלא גם נשיאים יכולים לאנוס. מוטי הסביר שהדברים שאני מדבר עליהם שייכים לעולם בני האדם, הם לא שם. החלטתי מה אני רוצה להיות בגלגול הבא. אנא, אל תדרסו אותי כשאבוא לבקר.



יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

המלך בסיאם / ברכה של בודהה


פתאום מסתכל על השעון וקולט שחמש וחצי בבוקר. דיסקוטק הלוציפר עדיין מלא עד אפס מקום, אנשים רוקדים כאילו אין מחר, והנה מחר הגיע. יוצא החוצה ודופק שווארמה, להוריד את האלכוהול. בדוכן ליד יש צפרדעים מטוגנות, אבל משום מה זה לא נראה לי. אולי זו השעה.

דוהר על האופנוע ברחובות הלעולם-לא-ישנים של פתאיה. זו בערך השעה היחידה שיש אוויר כמעט קריר, ואין אנשים על הכביש. דוכני האוכל מציעים שרצים מכל הסוגים, אבל אני צריך קפה כדי להגיע בחתיכה אחת למלון. בבר שנשאר פתוח יש עדיין שתי זונות שכנראה נשארו סגורות, וכמה תיירים. "בוא הנה, בוא הנה", צועקות הזונות. "צון מאו" אני אומר להן, שזה בתאילנדית "אני מסטול", וכנראה הדבר היחיד שמרתיע אותן. "יש קפה?". מתברר שיש.

לצרפתי הקרח והגדול קוראים כרישטוף. הוא הגיע הנה בינואר, "נגמרה העבודה ועבורי צרפת נגמרה" הוא מסביר לי בפשטות. הוא מנסה לשכנע זונה שלישית שהגיעה יש מאין שהיא יפה, מה שלא ממש נכון. היא עושה סימנים של לא רוצה לבוא איתו.

לשניים הנוספים קוראים פיירו וריברו, איטלקים. "שתינו בירה ועוד בירה ולא הרגשנו שהזמן עובר, אז החלטנו לשתות עוד בירה אחת לפני שנלך לישון". הגיוני.

שני נזירים כתומים ומצלצלים עצרו בפתח הבר בדיוק שהליידי בוי, שמנהל/ת את הבר, הביא/ה לי את הקפה. נורא קל לזהות ליידי בוי גם בלי גרוגרות ועצמות שכם. הם תמיד מכסים (מכסות) את הפה עם היד שהן צוחקות. גם שהם צוחקים.

הזונות, הליידי בוי ופיירו מיהרו אל הנזירים, ושמו כסף בכדי הנחושת שלהם. פיירו הציץ בי מזווית עינו, וכרישטוף, בעדינות האופיינית לצרפתים שיכורים, האיץ בי לתרום. שמתי מטבע של חמש באט בכל כד, אבל הם לא צלצלו. התחתית של הכד היתה מרופדת בשטרות.

פיירו, הזונות והליידי בוי כרעו ברך לפני הנזירים, אני נשארתי בכסא עם הקפה. הנזירים החלו לזמר תפילה מונוטונית וקרקשו בפעמוניהם. כשסיימו, היכו קלות בראשם של הכורעים עם המכסה של הכד. פיירו היה נראה מאושר. הסביר שזה מגן מרוחות רעות, מזל רע, ובכלל - כל מה שרע. גם כרישטוף היה מרוצה. עם או בלי קשר לנזירים, הזונה שלו השתכנעה סוף סוף שהיא יפה, והסכימה לבוא איתו. הליידי בוי צחקק/ה והסתיר/ה את הפה עם היד.

אני הסתכלתי על הנזירים, שאחד מהם נראה נשי משהו. הוא קרץ לי. חשבתי שזה האלכוהול, או השעה, אבל אז הוא קרץ שוב. הצמדתי את כפות ידי מול החזה בתנועת ברכה, וקרצתי לו בחזרה. אולי זה יביא מזל. הליידי בוי התקרב/ה אלי בצחקוקים, בקושי הצלחתי להבין אותו/ה בגלל היד על הפה. "הוא היה חבר שלי" הצליח/ה לומר לבסוף, מצביע/ה על הנזיר המתרחק.

הקפה היה טעים, לגמתי אותו בהנאה. השמש עלתה, והאירה את הרחוב המתעורר. פקיד הקבלה במלון יצא החוצה ועזר לי לקשור את האופנוע. שאלתי אותו אם הוא רגיל שהאורחים חוזרים בשעה כזו. הוא שאל אותי מה זה רגיל. אולי אין מילה כזו בתאילנדית.