יום שני, 28 באפריל 2014

קבר להשכיר


עד כמה שהסיפור הזה נשמע הזוי, כל השתלשלות העניינים אמיתית לגמרי. רק השמות שונו לבקשת המעורבים.

בבוקר החג השני של פסח נפטרה אימו של בן משפחתי, גלעד, לאחר שהפסיקה להיאבק במחלה שאין מזכירים את שמה. גלעד חיכה לצאת החג, ושם פעמיו לחברה קדישא בעיר מגוריו חיפה, כדי לרכוש חלקת קבר. בעשר וחצי בלילה הגיע הרב המקומי והחל לקבל קהל. הייתה משפחה אחת לפניו בתור, ומהקולות הרמים שעלו מחדרו של הרב הבין גלעד שזה לא הולך להיות עסק זול. לבסוף יצאו משם האבלים הכעוסים לאחר שגיהצו לא פחות מ-65,000 שקל עבור קבר בחיפה. גלעד לא נתן לזה לשבור את רוחו. אולי תקרר קצת את הויזה בתמי 4, אמר לקודמו בתור, נראה לי שהיא קצת התחממה. 

קצת אחרי אחת עשרה נכנסו גלעד וחברו לחדרו של הרב, שקיבל את פניהם במצב רוח מרומם, ומיהר להציג בפניהם את האפשרויות השונות: בחיפה העיר אין מקום בבתי הקברות, אלא אם כן יש לכם הרבה מקום בויזה; תושבי חיפה רשאים לרכוש קבר בבית העלמין תל רגב תמורת 700 שקל, אבל רק בקיר. 
גלעד הסביר לרב שאימו ביקשה במפורש לא להיקבר בקיר. בקיר אפשר לקבור גרפיטי, לא את אימא. אין בעיה, כך הרב, 23,000 שקלים ואתה מקבל חלקת קבר פרטית לגמרי בתל רגב. אלא שלגלעד היתה בעיה, או יותר נכון קצת יותר מ-20,000 בעיות בדרך לקבר המבוקש. אז גלעד נפרד מהרב, ויצא לחפש מאעכר, אחד מאותם חרדים שמסדרים, מגירושין ועד קברים. המאעכר נפגש עם גלעד סמוך לחצות, והסביר לגלעד שבשל החשיפה התקשורתית הלא מחמיאה שקיבלה החברה קדישא וחבריה המאעכרים בחיפה, יקשה עליו למצוא לו דיל טוב באזור חיפה. יש קבר מעולה בחדרה, אם הוא מעוניין.

כשגלעד חזר לרב בחברה קדישא, היתה השעה אחת וחצי בלילה. הרב היה עדיין במצב רוח מרומם, ככל הנראה מתקן התמי 4 במשרד קירר עוד כמה כרטיסי אשראי באותו לילה. תראה, הסביר גלעד לרב, 23,000 שקל אין לי, אבל אני לא זז מכאן עד שנמצא קבר לאימא, ולא בקיר. הרב שילב את אצבעותיו. תראה, אמר לבסוף לגלעד, יש אפשרות נוספת, זולה יותר. תוכל לקנות בדיל מיוחד שלושה קברים, ב-12,000 שקל. לגלעד נדמה היה שהשעה המאוחרת מתעתעת בשמיעתו. 12,000 שקל לקבר? אבל הרב הסביר שהוא שמע טוב: 12,000 שקל, לשלושה קברים. זה הדיל. גלעד כבר חיפש את הויזה, אבל החליט לברר קודם מה הקאץ'. אין קאץ', כך הרב, מדובר בשלושה קברים בקרקע, לא בקיר, אלא שהם ממוקמים זה מעל זה. 

הסיפור שמאחורי הדיל המשונה אך המשתלם הזה יכול היה להתרחש רק בישראל. בית העלמין החדש והמורחב בתל רגב אמור היה להספיק לכ-30 שנה. אלא ש-8 שנים לאחר הקמתו, כבר כמעט אזל בו המקום. עיר קשה, חיפה. אז הוחלט לחפור קברים בקומות לעומק האדמה, ולהציע את הדיל הנ"ל לרבים כמו גלעד שסירבו להטמין את יקיריהם בקיר, כדי לעודד קבורה בקומות. שלושה קברים במחיר של חצי קבר. בדיל הזול.       

גלעד השתכנע ושלף את הויזה. רגע רגע, אמר הרב. אני צריך עכשיו את השמות ומספרי הזהות של שני הדיירים לעתיד לבוא מעל אימא, והם חייבים להיות קרובי משפחה של אימא, זה הדיל. גלעד עוד ניסה לשכנע את הרב שישאיר פתוח, בלי קרוס, אבל הרב בשלו: שמות של שני קרובי משפחה או שאין דיל. טוב, נכנע גלעד, אולי אני ואשתי נתגורר שם ביום מן הימים, נקווה שלא בקרוב. רגע אני מתקשר אליה.

האישה היתה ערה. מה קורה? שאלה את גלעד, יש קבר? תשמעי, ניסה גלעד לגייס את הקול השמח ביותר שלו בהתאם לשעה ולנסיבות, קניתי לך קבר. וגם לי. 
קנית לי מה??? שאלה האישה בטון שגלעד הכיר היטב. היה דיל מעולה בחברה קדישא, הסביר גלעד בקול ענות, חבל היה לפספס.
האישה שתקה למספר שניות, יש שיכנו זאת שתיקה רועמת. אני אהיה עדינה אתך, אמרה לבסוף, בכל זאת איבדת את אימא היום. אבל אם אתה לא מוחק את השם שלי מהעסק הזה, אתה יכול כבר עכשיו להתרגל לישון בקבר שקנית, כי לבית לא תחזור.

גלעד גרד בפדחתו, הרב הביט בו בציפייה. רגע, הסביר גלעד לרב, זה לא הסתדר עם אשתי. אנסה להתקשר לאחי ירמי ברמת גן. הוא בטח ישן עכשיו, ואולי לא ישים לב. ירמי ענה לאחר צלצולים רבים. הוא באמת ישן. תביא לי רגע מהר את מספרי הזהות שלך ושל אשתך, ירה גלעד מיד כשירמי ענה, יש דיל בחברה קדישא ולא נוכל לקבור את אימא בלי זה. ירמי לא התעורר לגמרי, אבל זכר מתוך שינה את מספרי הזהות. גלעד רשם על פתק והושיט לרב עם הויזה. מזל וברכה, אמר לרב, בוא נחתום. הרב רשם את השמות וגיהץ 12,000 שקל מכרטיס הויזה של גלעד. שלא תדע עוד צער, אמר גלעד לכרטיס, בוא נלך הביתה.

חמש דקות מאוחר יותר ברמת גן, התהפכה על משכבה אישה אחרת, עד שהתעוררה למחצה. היה נדמה לי שנתת את מספרי הזהות שלנו לאיזה קבר, אמרה לירמי, מה הסיפור? ירמי הסביר לאשתו את הדיל. עכשיו היא כבר התעוררה לגמרי. דקה אחר כך צלצל הסלולרי של גלעד. אנחנו בקושי בני 40, שאג ירמי, מה פתאום אתה קונה לנו קבר? תחזור מהר לרב ותבטל. 

הרב היה עדיין במשרדו, ולמזלו של גלעד - גם התמי 4. תן לי לנחש, אמר הרב, לא הסתדר עם אחיך. גלעד הנהן בפה מלא מים קרים. אני מצטער, כך הרב, אם כך - אין דיל. גלעד הביט בעגמומיות בתמי 4. הוא כבר לא היה צמא, אבל עדיין הרגיש שחם לו. תראה, אמר לבסוף לרב, כבר שתים בלילה ואני לא מצליח לחשוב על שום פתרון. בוא נחכה למחר בבוקר ונשתדל לפתור את זה. אם זה לא ילך - תבטל את העסקה. 

למחרת בבוקר הסלולרי של גלעד עבד שעות נוספות. חברים, מוקירים ומשפחה ניסו לברר בעדינות מתי בדיוק ההלוויה, ואיפה. איך אתה עדיין לא יודע, הלא חייבים לקבור את אימא היום. גלעד, שהגיע בינתיים שוב למשרדי החברה קדישא, החליט לכבות את הסלולרי, אבל בדיוק אז ראה על הצג את המספר של חברתו הטובה מהמשרד חבצלת, והחליט לענות לה בכל זאת. אני עדיין לא יודע מתי ההלוויה, אמר לה, אל תשאלי איזה סרט מטורף אני אוכל פה. אבל היא כן שאלה, וגלעד סיפר לה. שני קברים זה כל הסיפור? שאלה חבצלת, למה לעשות מזה עניין. זו סגולה לחיים ארוכים. תרשום אותי ואת בעלי, הנה מספרי הזהות. 

גלעד נכנס שוב לרב, והפעם דילג על התמי 4. ואלה שמות, אמר לו, וזה סופי. הרב עיין בשמותיהם הצפון אפריקאים של חבצלת ובעלה, והרים את מבטו לעבר גלעד ההולנדי הלבנבן. אני צריך להיות משוכנע שאתם באמת קרובי משפחה, אמר לבסוף לגלעד, תן לי לדבר עם חבצלת. אין בעיה, אמר גלעד, חייג לחבצלת ושם על הספיקר. את שומעת? אמר לה, אני כאן עם הרב מחברה קדישא ואני לא זוכר מה הקשר המשפחתי המדויק בין הסבתא שלך ובין אימא. 

אפשר לומר על חבצלת הרבה דברים, אבל דבר אחד בטוח: היא מבינה עניין. תביא את הרב, אמרה לגלעד, אני אסביר לו. הרב ביטל את הספיקר וניהל שיחה ארוכה עם חבצלת. גלעד לא שמע מה היא אמרה לו, אבל הרב אמר שהוא מבין, בסדר, יופי אז אם כך, זה מצוין, ועוד כמה משפטים שלא הצליחו לעצור את שצף הדיבור של חבצלת. לבסוף הוא נכנע והושיט את הסלולרי לגלעד. תגיד לה שזה בסדר, הוא אמר.  השתכנעתי. 

באותו היום אחר הצהריים נערכה ההלוויה בבית העלמין תל רגב. הקהל הרב הצטופף בצד אחד של הקבר הטרי, שכן מצידו השני היו כ-50 שקים גדולים גדושים בעפר. אלו שהיו קרובים לקבר הביטו בפליאה באחד מעובדי החברה קדישא, שהשתלשל בעזרת חבלי סנפלינג לעומק הבור. רק מי שעמד ממש קרוב לקבר יכול היה לראות את הקברן בעומק האדמה, ולו בשל החולצה הלבנה שלבש שזהרה מהמעמקים. שני קברנים נוספים שלשלו בעזרת חבלים ארוכים את גופתה העטופה בתכריכים של אימא שלוש קומות למטה. האנשים הביטו במחזה בפליאה אולם לא אמרו דבר. יש דברים שלא אומרים בבית הקברות.  

גלעד, ירמי ושאר בני המשפחה עמדו לצד הקבר בשעה ששני הקברנים משכו את חברם מעומק האדמה בעזרת חבלים, קראו לקברן נוסף והחלו למלא את הבור במרץ בעפר מתוך השקים. הם רוקנו שק אחר שק לתוך הבור, שנדמה היה שלא יתמלא לעולם. כשהשקים התמעטו ביחס הפוך לזיעה של ארבעת אנשי החברה קדישא, החל לבצבץ מתוך השחור של המעמקים צבע חום של עפר. גלעד, ירמי והנשים בכו כולם, ואני שעמדתי בצד רציתי לגשת ולחבק את גלעד, שכתפיו רעדו, אבל נבלמתי על ידי חברו הטוב של גלעד, עזרא, שחסם בגופו את הדרך אליו. מאוחר יותר יספר לי גלעד שעזרא פשוט הציל אותו ממבוכה גדולה, שכן ככל שנערמו השקים בתוך הבור הוא כבר לא יכול היה לעצור את הצחוק מהסיטואציה ההזויה שהיה שותף לה. לא האמנתי שהחברה קדישא תוכל לגרום לי לצחוק מעל קברה של אימא, סיפר לי אחר כך בשבעה. אל תאמין לעיתונים - הם שווים כל שקל שהם לוקחים. 

הקברנים הצליחו לבסוף למלא את הבור כולו בעפר, ואף לערום עליו תלולית קטנה. הרב אמר את תפילותיו, ולבסוף ביקש מהמנוחה סליחה אם אנשי החברה קדישא פגעו בכבודה בעת העברתה וקבורתה, שכן הכל נעשה לשם שמיים. ירמי והנשים הביטו בו בזעם, אולם לא אמרו מילה. 
האנשים החלו להיפרד מגלעד וירמי, ולעזוב את חלקת הקבר. בסופו של דבר נותרו במקום רק מספר בני משפחה וחבצלת, שניגשה אל גלעד וחיבקה אותו. אתה בסדר? שאלה אותו. אני בסדר גמור, ענה לה, אבל איך את מרגישה במקום הזה? אני מרגישה בסדר גמור, הרגיעה אותו חבצלת, אני חושבת שעשיתי את העסקה של החיים.

יום שלישי, 21 בינואר 2014

חכמת הערמונים


באחרונה מתמלא הפיד שלי ביותר ויותר חכמי המונים. הם מבקשים ממני רעיונות לספרים, עצות לחיים, מציעים לי תובנות על חברה, על פוליטיקה, על זוגיות. חלקם היו חכמים עוד לפני שהרשת החברתית עשתה אותם אובר-חוכמים, מקצתם היו ונשארו פחות חכמים, אבל עם קהל גדול יותר. הם לא מפריעים לי יותר מהחתולים המקפצים והכלבים הנעלבים בסגנון "צינור לילה" שרבים נוטים לשתף. נהוג לכנות אותם "תופעת רשת", ואני לרוב מתייחס אליהם בשוויון נפש כמו לתופעות אחרות שאין לי שליטה עליהם, נניח - מזג האוויר. הבעיה היא שרבים וטובים נוהגים לייחס לחכמים והמוניהם חוכמה אמיתית. רבים חושבים שיש להם את התשובות, החל מפתרון בעיות רפואיות, וכלה בעניינים זוגיים ובסדר עולמי חדש. וזה לא חכם, בלשון המעטה, כי אין דבר כזה "חוכמת ההמונים". ומי שמשתמש בביטוי הזה ברצינות, הוא, אומר זאת כך - ההפך מחכם.

חוכמת ההמונים, או כפי שהוא מכונה בפייסבוק "מוח-כוורת" (Hive mind), מדמה מצבים אצל חברות בקרב חיות אחרות כגון דבורים או נמלים, בהן מתקבלות החלטות במשותף על ידי פריטים רבים המרכיבים את המושבה או את הכוורת. אולם בניגוד לחיות רשת בפייסבוק, ההחלטות הקולקטיביות בקרב חיות אלו נוגעות לרוב למשימות קיומיות הנדרשות לקיום המושבה/כוורת, כגון: מגננה בהתקפה, היערכות למזג אוויר, ציד, אגירת מזון וכדומה. אם מנסים להעתיק את המודל מממלכת החי, הדבר דומה להחלטה קולקטיבית של מיליוני אנשים בעולם לקחת מטריה כשיורד גשם. 
אולם לפני שמתייחסים לתופעה עצמה, כדאי קודם לשאול את עצמנו על מהות הביטוי: האם ההמון באמת חכם? ועוד לפני השאלה הזו: מי הוא ההמון? 

רבים נוטים להתייחס ל"המונים" בביטוי "חוכמת ההמונים" כמקשה אחת, אולם אין זה כך. ההמונים שעוקבים אחר אריאנה מלמד בפייסבוק אינם ההמונים שעוקבים אחר, נניח, קוסמטיקאית מאילת. למעשה, לרוב ה"המון" בפייסבוק יורכב מאנשים שדומים למדי באורח חייהם ובצורת מחשבתם לבעל האכסניה (הפורום, או דף הפייסבוק). ה"המון" בפורום או דף פייסבוק של סטודנטים וחוקרים בטכניון יחשוב בצורה שונה ויגיע למסקנות שונות מההמון בדף של "כוכב נולד".
מה שמוביל אותנו לשאלה השנייה: האם ה"המון" הוא בהכרח חכם? אם לשפוט לפי ההיסטוריה, לרוב לא. ה"המון" במהלך ההיסטוריה היה אחראי ישירות על חלק מהמעשים הטיפשיים והאכזריים ביותר שביצע המין האנושי. אבל עזבו רגע את ההיסטוריה, נחזור ל"כוכב נולד": האם הרייטינג הגבוה של התוכנית מצדיק לקרוא לה תוכנית חכמה? מסופקני, גם אם נשאל את הצופים האדוקים של הריאליטי הזה. האם ההמון שהשתתף בהלוויה של עובדיה יוסף הוא החלק החכם בעם? שוב, מסופקני.

יתרה מזאת: ה"חוכמה" של ההמון לא נובעת לרוב מחשיבה לעומק על השאלה, אלא מחיקוי התנהגות חברתית אחרת, שמכונה "אפקט העדר". כדי להמחיש זאת ביצעו מספר חוקרי אקדמיה: ד"ר לב מוצ'ניק מביה"ס למנהל עסקים באוניברסיטה העברית, פרופ' סינאן אראל מ-MIT ושון טיילור מאוניברסיטת ניו יורק, ניסוי רחב היקף בשיתוף אתר חדשות בו משתפים הגולשים זה עם זה תוכן באופן חופשי, מגיבים על אותו תוכן ומצביעים לחיוב או לשלילה על תגובותיהם של אחרים, כך שכל תגובה זוכה לציון פומבי מצטבר המבוסס על מספר ההצבעות החיוביות (1+) בקיזוז ההצבעות השליליות (1-) שניתנו לה. עורכי המחקר קיבלו מהאתר את האפשרות להיות הגורם הראשון שמעניק ציון לאלפי תגובות חדשות שהועלו לאתר. החוקרים העניקו באופן אקראי וחד פעמי ל-4,049 תגובות ציון חיובי ול-1,942 תגובות ציון שלילי. לאורך כל השבוע שלאחר מכן, עקבו החוקרים אחר הדירוג המצטבר שהעניקו הגולשים לתגובות שהחוקרים היו הראשונים לתת להן ציון ולתגובות שהחוקרים לא נתנו להן ציון ושימשו בתור קבוצת ביקורת. התגובות שהדירוג שלהן הועלה באופן מלאכותי וחד פעמי קיבלו מהגולשים ציון משוקלל גבוה יותר מאשר תגובות אחרות שעורכי המחקר לא דירגו. בסך הכל, המניפולציה החיובית הגדילה ב-25% את הציון המצטבר של אותן תגובות ביחס לתגובות מקבוצת הביקורת. כלומר, העובדה שהגולשים ראו שתגובות מסוימות קיבלו ציון חיובי הגדילה משמעותית את ההסתברות שיתנו גם כן ציון חיובי.  

המסקנה המתבקשת היא שהבעיה כאן היא פשוט במיתוג מטעה. לא מדובר ב"חוכמת ההמונים" אלא ב"דעת ההמונים", או - אם נחזור רגע ל"כוכב נולד" - רייטינג. וזה בסדר. להמון יש דעה, כשם שלאינדבדואל יש דעה, ודעת ההמון היא גם לרוב קובעת, עיינו ערך דמוקרטיה, או עיינו בלוח השידורים של ערוץ 2. רצוי ומומלץ לשאול את ההמון לדעתו, לדוגמא בכדי לקבל חוות דעת על מכשיר סלולרי לפני רכישתו. מן הסתם, חלק מההמון התנסה בו ויוכל לתת מספר מסקנות. אבל האם מסקנות אלה הן "חוכמת ההמונים"? לא, בדיוק כמו שאם תבקשו מעשרה אנשים לצאת רגע החוצה ולבדוק אם יורד גשם, המסקנות שלהם לא יעידו על חכמה שנובעת מחשיבה, אלא מהתנסות, או מסתם דעה. כי ההמון, מה לעשות, לא חכם במיוחד. את ההמצאות החשובות ששינו ותרמו להתפתחות המין האנושי המציאו אינדבדואלים, או במקרים מסוימים קבוצה קטנה של חוקרים. מה המציא ההמון, חוץ מגאנגה סטייל? 

באחרונה, פינקתי את משפחתי בסלסלה יפה של ערמונים, הנפוצים במחוזותינו לקראת חג המולד. החכמה בערמונים היא פשוטה: לדעת מתי להוציא אותם מהאש, או מהתנור במקרה שלי. אם תוציאו מוקדם מדי, הקליפה תדבק לפרי והפרי עצמו יהיה קשה מדי ולא טעים. אם תוציאו מאוחר מדי, הם יתפוצצו וישאירו רסיסים דביקים על כל דפנות התנור, או שפשוט ישרפו. זוהי חכמת הערמונים. חכמת ההמונים בפייסבוק, היא בשלב המתפוצץ שמפזר רסיסים דביקים לכל עבר, ולאו דווקא של חוכמה. אין לי שום בעיה עם דעה של אנשים, כמו שאין בי שום התפעלות ממספר רב של אנשים שמצליח לנחש בחיבור תשובותיו את מספר הסוכריות שיש בצנצנת. לזה יש אפילו שם: סטטיסטיקה. הבעיה שלי מתחילה ברגע שקוראים לתהליך הזה "חוכמה". כי זה, פשוט טיפשות. 

יום ראשון, 28 באפריל 2013

שתיקת העיתונאים


כשפרשת עמנואל רוזן התפוצצה בסוף השבוע האחרון, התלבטתי ביני לביני אם להגיב, לכתוב. מחד, הרגשתי הקלה. כמו אנשי תקשורת רבים ידעתי על מעלליו ממקור ראשון. כמו אנשי תקשורת רבים (למעשה – כמעט כולם) לא עשיתי עם זה הרבה. למה?




זה התחיל לפני כ-18 שנה. אני אז כתב צעיר ב"דבר ראשון". כמו רבים מחברי הוקסמתי מהאינטרנט, הצ'טים שהיו אז (IRC), הפורומים, התקשורת החדשה הבלתי אמצעית. הכרתי נשים ברשת. חלקן למערכת יחסים לא מחייבת, עם אחת נשארתי שנתיים. גם חברתי למערכת העיתון מתל אביב הוקסמה מהרשת החדשה. כשרוזן גילה אותה, באחד הפורומים, הוא התחיל לשלוח לה הודעות שבתחילה היו עדינות, והפכו לאגרסיביות יותר ויותר. היא נלחצה. הוא לא התבייש וגם הזדהה בשמו. אמר שיוכל לעזור לה בדרכה העיתונאית, רמז שכדאי לה שיעזור לה. היא הראתה לי את ההתכתבויות. התייעצה איתי מה לעשות. 

המדיום היה אז חדש, חדש מדי, ופרוע. אנשים הסירו את התדמית המהוגנת שלהם והתפרעו תחת ניקים שונים. ועדיין, רוזן הלך עם זה טיפה יותר מדי. החלטנו להתקשר למערכת בה עבד (חברת החדשות) ודיברנו עם מי שדיברנו. הוא לא הופתע. יעץ לנו לענות לו בתקיפות, הוא כבר ירד מזה. קיבלנו את הרושם שבסביבתו של רוזן מודעים לפלרטוטים האגרסיביים שלו. זה לא היה פלילי. זה היה, ובכן, פשוט מגעיל. אבל היו תופעות מגעילות בעיתונות, גם אז. גילינו שאנחנו לא היחידים שיודעים על ניסיונות החיזור שלו ברשת, נשים רבות שהכרנו בצ'טים "זכו" לחיזוריו. שמו הלך לפניו, כבר אז.

למה לא עשינו יותר, לבד מהשיחה הזו למערכת חדשות 2? למה אחרים (אחרות) לא עשו יותר? האם היה רצון לשמור את הדברים בקליקה העיתונאית? תכף אענה על זה, אבל לפני זה, וידוי אישי.

גם אני הוטרדתי מינית בעבר. אני יודע, למי שמכיר אותי זה נראה מגוחך עד לא אמין, אבל זה קרה. הייתי כתב צעיר במערכת חדשות של כלי תקשורת קטן. המטרידה הייתה בכירה באותו כלי תקשורת. כמעין בדיחה, מן "קטע" שכזה, היא נהגה לרדוף אחרי במערכת, ולנשק אותי. לעיני שאר העובדים, שעודדו אותה בלית ברירה. כאמור, הייתה בכירה. יכולתי להתלונן למנהלי אותו גוף, לפנות לרגולטור תחתיו עבד אותו גוף, ולא עשיתי זאת. במקום, אמרתי לה שאבוא אליה בערב לדירתה. כשבאתי לדירתה, אמרתי לה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: זה לא מתאים לי. זה לא מצחיק אותי, זה לא "קטע", זה אפילו מביך אותי. גם אם פלרטטתי עם בנות במערכת (יצאתי באותה תקופה עם מזכירת המערכת), זה לא נותן לך את הזכות. היא הובכה. זה הסתיים שם ומיד. לא חשפתי אותה ואיני מתכוון לעשות זאת. אם אי מי מחברי שקורא את הקטע הזה ועבד איתי באותה תקופה מחבר אחד ועוד אחד, אבקשו לא לחשוף את שמה. 

ועכשיו אענה על השאלות מהפסקה הקודמת. הביקורות ברשת וקרב הקהל הרחב על העיתונאיות שגם כעת לא חושפות את שמן ולא מתלוננות במשטרה וכיו"ב מקוממות אותי. רוזן הוא אולי חרמן בלתי נלאה אבל טיפש הוא לא: אני לא מאמין שניתן יהיה למצוא ביסוס סביר לעבירה פלילית במעלליו. אז מה נותר לו לאדם, גבר או אישה, שהוטרד מינית אבל לא באופן פלילי? המבוכה, הבושה, הרצון להוציא את זה מסדר היום, לגמור עם זה. ויש את הצדקנים, הגיבורים עלי מקלדת, שסוברים שהנפגע או הנפגעת חייבים להוציא את הסיפור לאור "כדי שאחרים לא יפגעו". למה לכל הרוחות? למה שמישהו או מישהי יידרש לשלם מחיר כבד בחשיפה ציבורית, במבוכה, בתווית שישא איתו או איתה למקומות העבודה הבאים, לבני הזוג הבאים. יש כאן איזו דרישה בלתי הגיונית לאחריות חברתית או מגדרית (נשים) במחיר שאני בטוח שמרבית הצדקנים לא היו מוכנים לשלם אם היו נקלעים לאותה סיטואציה. אני יודע שאני לא הייתי מוכן לשלם, ואני גבר, ולא פחדן במיוחד.

למה זה התגלגל כל כך הרבה זמן? כי עיתונאיות, שעוסקות בתקשורת, ידעו מן הסתם שהעלאת שמו של רוזן תעורר התעניינות ציבורית רחבה, שתגרור מאמץ יתר לחשוף את המתלוננות, ושאולי הן יחשפו - בניגוד לרצונן. האם הן צריכות לשלם את המחיר כי אנחנו "כלבי השמירה של הדמוקרטיה"? כי אנחנו - שחושפים לעיתים סיפורים כגון אלה - צריכים לשמש דוגמא?  דוגמא למה? להקרבת מעט הפרטיות שנותרה לנו כאנשי תקשורת למען "הצדק החברתי"? טלו קורה מבין עיניכם, וחבטו בה בראש הצדקן שלכם, לכל הרוחות.

ויש גם צד שני למטבע הזה. יש לי חבר, איש תקשורת לשעבר, שהואשם באונס, וזוכה. אותה אישה שהאשימה אותו הזמינה אותו לביתה ב-04:00 בבוקר, עשתה מה שעשתה איתו ואחר כך התחרטה - והאשימה באונס. גם בית המשפט הבין שבחור שמוזמן לביתה של בחורה ב-04:00 לפנות בוקר, לא בדיוק מצפה לשיחה פילוסופית על כוס תה צמחים. עד שזוכה הוא סבל, הוכתם, על לא עוול בכפו. לא הייתה שם שום כפייה מצדו, פיזית או ורבלית, כלום. הייתה שם חרטה על אקט שבוצע בלהט הרע, בלהט הלילה, ואני מאמין שהתביעה אחר כך נועדה קודם כל "להכשיר" את אותה אישה בעיני עצמה, לשכנע את עצמה שלא היא טעתה. היא לא הראשונה ולא האחרונה שמתקשה להודות בטעויות. פוסטינור עשו מזה יופי של כסף.

אני מאמין, לפי קריאת העדויות שהתפרסמו ב"הארץ", שיתכן וחלק מהנשים שהסכימו להיפגש עם רוזן למרות האופי הבוטה של חיזוריו, טעו בשיקול הדעת. מרביתן, כמו חברתי מרב קרקו מגלובס שנחשפה באומץ, ידעו לעצור זאת בזמן, ונותרו רק עם תחושת הגועל נפש. כך או כך, זה לא נותן לאף אחד או אחת את הצידוק לבקש מהן להיחשף. הן ודאי הזהירו את חברותיהן, את סביבתן הקרובה, עשו מה שיכלו במסגרת השמירה על פרטיותן, על הכבוד העצמי שלהן שגם כך נפגע. עם כל הכבוד ללינור אברג'יל, אנשי ונשות תקשורת הם לא סלבס. מרביתם לא ידעו לעמוד בפרונט, חלקם לא יוכלו להתמודד עם ההשלכות. הם אנשים שקנאים לפרטיותם כמוני וכמוך, ואולי קצת יותר כי בשל עבודתם הם מודעים להשלכות.

תופעות כמו עמנואל רוזן נמצאות בכל מקום, בכל רבד בחברה הישראלית. נשים בכל תפקיד ובכל עמדה מוטרדות מדי יום, ב-99% מהמקרים אלו הטרדות שלא יעמדו במבחן ההוכחה של עבירה פלילית. ב-99% מהמקרים הנשים שהוטרדו לא נחשפו. זו זכותן. לאף אחד אין זכות לשפוט אותן על זה.

אז איפה האחריות שלנו כחברה על תופעות כמו רוזן? האחריות בעיני מוטלת בראש ובראשונה על אנשים הסובבים אנשים כמו רוזן. על חבריו הקרובים, מעסיקיו הישירים, עמיתיו למערכת. כעורך, יצא לי פעמיים בחיי להדיח כתב או כתבת על התנהגות לא ראויה. לא עבירה פלילית, לא הטרדה מינית, אבל התנהגות שלא עלתה בקנה אחד עם אמות המידה המוסריות שעל עובד בארגון, כל ארגון -  לא רק גוף תקשורת, לעמוד בו. אני מניח שלו אני הייתי מעסיק את הרוזן והיה נודע לי על מעלליו, הייתי מעיף אותו לכל הרוחות, בלי לחשוב פעמיים. 
רבים מאנשי התקשורת ידעו על רוזן, אבל לחלק קטן מהן הייתה את היכולת ואת העמדה להוקיע אותו. רק גוף תקשורת אחד מאלו שעבד בהם עשה זאת, וגם שם - תוך הצנעת הפרשייה. אני מניח שרוב עמיתיו ומעסיקיו ידעו על זה, כאמור - הוא עשה זאת זמן רב, ובאינטנסיביות רבה. עיתונאים לא שונים כאן מאנשים אחרים. לו היה לי שקל על כל פעם שמישהו או מישהי בישראל העלים עין מתופעה כזו, הייתי מיליארדר. אין כאן "קליקה תקשורתית" שהצניעה בכוונה תחילה. יש כאן קליקה, כמו אלפי קליקות אחרות בתעשייה, בחינוך, במגזר הפרטי ובכל מקום, שמעדיפה להעלים עין, לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, לא לנקוט עמדה כלפי מעשים שאינם פליליים מחד, אבל מאידך ודאי שאינם מוסריים.

אז במקום להפנות את הביקורות הצדקניות לעיתונאיות שלא דיברו, לא סיפרו ולא התלוננו, צריך להפנות את הביקורת למנהלים ולעורכים שלו בכלי התקשורת השונים. לא כי הם כשלו כאנשי תקשורת, הם כשלו כאנשים. הם ידעו, ושתקו. שתיקת העיתונאים.

יום חמישי, 4 באפריל 2013

קלאסיקה מודרנית

באחד האמשים, הצצתי באקראי בחשבון הבזק. מהחשבון חייך אלי גידי גוב, ובשורה התחתונה גיליתי שאני משלם כעת פי שניים על האינטרנט. התקשרתי למוקד וביקשתי לדעת במפגיע האם כוורת חוזרת - על חשבוני. הפקידה היתה אדיבה כסוחר רהיטי קש בירכא, והסבירה שהמבצע שהיה לי נגמר, טוב ששמתי לב. היא תקתקה במסוף שלה, ולאחר כמה שניות בישרה לי בשמחה שמצאה לי מבצע חדש, במסגרתו אשלם רק כמעט פי שניים ממה ששילמתי עד כה. חינכו אותי תמיד שלא לומר מיד לא על הצעה, אז במקום זה אמרתי לה שתלך לעזאזל, היא וגידי גוב. היא לא נעלבה, כנראה שלא הייתי הראשון ששלח אותה לשם באותו יום, וחיכתה שאומר את מילת הקסם. אז אמרתי. הוט.

כהרף עין הועברתי למוקד שימור הלקוחות. פקידה נחמדה יותר בשם מתי החלה לפתח איתי מערכת יחסים על בסיס אישי: שאלה לשלומי, למצב רוחי, לשביעות רצוני מחיי באופן כללי, כמעט גלשנו לשיחה על ביצועיו של הקטן בגן בתחום הציור. מתוך דאגה אמיתית היא הסבירה לי למה לא כדאי לי לעבור להוט. מסתבר, כך מתי, שהבולשביקים האדומים מהכבלים משתיתים על מנויהם המסכנים את תורת החיים הסוציאליסטית-קומוניסטית שלהם, וכופים עליהם שוויון בנט. אם הרבה מנויים מסביבתך יגלשו באותו רגע באינטרנט, הסבירה מתי, לא תקבל 100 מגה ואפילו לא שישים, כי אתם תתחלקו ברוחב הפס. הצטמררתי. אני לא מוכן להתחלק ברוחב הפס אפילו עם אשתי סיפרתי לידידתי החדשה, גם אם מדובר בפס הקול של נשיונל ג'אוגרפיק. מתי מיהרה להרגיע אותי והציעה חבילה במסגרתה אשלם רק פי אחד וחצי ממה ששילמתי עד כה. זה היה נשמע פחות נורא, אבל אמרתי למתי שאשים נפשי בכפי ואדבר בכל זאת עם עם הקומוניסטים. לעזאזל, אפילו עם החמאס מדברים.

שלא במפתיע, הפקידה בהוט היתה חמימה מאוד, לא בצורה שאתם (ואשתי) חושבים, אלא בתקשורת הבינאישית שלה. היה לה גם שם נאה - נוי. יצא לנו לדבר על פוליטיקה, על לפיד, על יוקר המחיה, ולאט אבל בטוח היא ניווטה את השיחה לעלות חבילת התקשורת הביתית שלי. לפני ששלפתי את החשבונות, ביקשתי לברר איתה רגע את סוגיית השוויון בנט. נוי כמעט התפרצה בצחוק. זה הסיפורים של בזק אמרה, אנחנו שונים, בחיים לא נגיד מילה רעה על המתחרים, למרות שהתשתית שלהם מיושנת ורעועה, שהם מתנהגים עדיין כמונופול, שהם יחייבו אותך כל פעם שאתה מתקשר אליהם ושהאינטרנט שלהם מהיר כמו התנועה בבוקר באיילון. אנחנו לא שמה. רק אספר לך שבהוט אתה גולש על סיב אופטי שמגיע עד אליך לבית, לבד לגמרי, במקום לקרטע על כבלי הנחושת של בזק. זה כמו לגלוש על סנובורד מפסגת האוורסט למטה. תמיד חלמתי לגלוש מהאוורסט, סיפרתי לה. לא חייב סנובורד, אפשר גם על שקית זבל, כמו בחרמון.

חמוש במשקפי סקי ובחבילת תקשורת משולשת חזרתי למתי. אז הבטיחו לך הרים וגבעות, סיכמה מתי, אבל בוא נחזור לקרקע - אין להם את הטכנולוגיה הזו עדיין, הסיבים שהם מבטיחים הם שם בדיוק כמו הסיבים שמבטיחים להורים בקורנפלקס של הילדים. זה סיב בפוטנציה. בוא נרד מההר ונראה אם נוכל להגיע לעמק השווה: תשלם 30 שקל יותר מחבילת ה-20 מגה שלך, ותקבל 100 מגה. סגרנו על 20 שקל וחבילת תמיכה, כדי שנוכל להמשיך להיות בקשר. מתי תקתקה נמרצות במסוף את החתונה המחודשת בינינו, ואז בישרה לי שמבחינתה אנחנו מחוברים, אבל יש עוד עניין קטן להשלים, ספק האינטרנט, שכרגע תומך בי במהירות של 20 מגה, ואני צריך לדבר איתו על שדרוג.

העברתי את הסלולארי (ללא הגבלה או ללא עבדאללה, עדיין לא נכנסתי לעומק החבילה) לאוזן הפחות אדומה וחייגתי לבזק בינלאומי. כצפוי, מצאתי גם שם חברויות חדשות. אירנה, נציגה חדשה מהעלייה הישנה, בישרה לי בשמחה שטוב שהתקשרתי, המבצע שהיה לי כמעט ונגמר. גם לאירנה היה מסוף, והיא מיהרה לשלוף לי ממנו מבצע חדש: פי שניים ממה ששילמתי על עשרים מגה, או פי ארבעה על מאה מגה. רק היום. ניסיתי לשלוף כמה מילות קסם: 012, נטויז'ן, הוט נט - אבל אירנה לא התרשמה. יש לנו כבל תת-ימי משוכלל, סיפרה לי, זה כמו ההבדל בין שיחה בטלפון לשתי קופסאות קוטג' עם חוט.

הבנתי שהולך להיות יום ארוך. שמתי את האוזן בקצת קרח, ואת הסלולרי בקצת חשמל (המבצע שלהם זה צרוך כמה שפחות ושלם כמה שיותר - ואז נעלה את התעריפים), והתקשרתי ל-012. במפתיע, ענה שם נציג גברי, קובי, שהודיע לי מיד שברצונו להיות סחבק שלי, גם אם לא אהיה מנוי. אז הסתבחקנו קלות, וקובי סיפר לי שהכבל התת-ימי עוזר אולי למדוזות, אבל להם יש פרוקסי אימתני שמחבר אותי לאירופה באלפית השנייה, ממש כאילו שוגרתי בקרן של אנטרפרייז. מקובי עברתי במהירות האור לאורית בנטויז'ן, ששמחה לקראתי כאילו מצאה את אחיה האובד. טוב שהגעת כעת, עלצה אורית, בדיוק היום יש לנו מבצע של שלושה חודשים בחינם, אחר כך נראה. כמה נראה? שאלתי בחשש. כמה שפחות, קבעה אורית נחרצות, וחוץ מזה, גם תקבל טלפון נייח ללא הגבלה. אתה מדבר הרבה בטלפון, נכון? כנראה שכן, הודתי חלושות, אם כי עד היום לא ממש ידעתי את זה.

בשארית כוחותי חזרתי לאירנה. הייתי בנטויז'ן וב-012 סיפרתי לה, אנא חסכי לי את השיחה להוט נט, אני כבר בקושי שומע באוזן ימין. חכה, אמרה אירנה את משפט המחץ של הנציגים באשר הם, אנסה להשיג אישור מהמנהל. רציתי לשאול אותה אם מישהו באמת מאמין שהיא הולכת להתייעץ עם המנהל, או האחראי, או המנקה של המדרגות, אבל היא כבר שמה אותי על המתנה והתוכי שלהם התחיל לצרוח לי ססמאות באוזן. למזלי כנראה שהמנהל ישב ממש על ברכיה, כי תוך כחמש שניות היא חזרה עם האישור המיוחל. תן עוד 10 שקל, וקבל מאה מגה. כבר לא נותר בי כוח להתמקח, וקיבלתי את המבצע בהכנעה.

למחרת בבוקר התעוררתי בבהלה מצלצול הטלפון, בוקר טוב סחבק, שאג קובי, כולו עזוז. הלום שינה, אמרתי לו שהמבצע שלי נגמר, שיתקשר בהזדמנות, אולי יהיה מבצע חדש. לא חלפה דקה וגם אורית התקשרה. תשמעי, אמרתי לה, אני צריך להשיג אישור מהמנהל. אחזור אלייך עם זה.

אחר כך סיפרתי לאשתי על השתלשלות העניינים שהביאה לביתנו 100 מגה. היא הקשיבה בסבלנות ואז סיכמה: אז יצא שנשלם 30 שקל יותר? תמיד אמרתי שצרכנות זה לא הצד החזק שלך. לך תכתוב משהו.




יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

אור ירוק, תרנגולת וחצי, מהירות מופרזת - ומה שביניהם


כמה ביצים מטילה תרנגולת וחצי? מהי התיאוריה המדעית מאחורי "הוצאת דברים מהקשרם"? ואיך כל זה קשור לנתונים השקריים של עמותת "אור ירוק" והמשרד לביטחון פנים על מהירות מופרזת כגורם לתאונות דרכים? פוסט למיטיבי לכת

משרד התחבורה הודיע היום כי הוא מתכונן להעלות את המהירות המותרת בכביש 6 ל-120 קמ"ש (האכיפה תתחיל ב-130) ובמספר כבישים נוספים ל-110 קמ"ש (אכיפה ב-120). הפרסום גרר מיד תגובה נזעמת של עמותת "אור ירוק", לפיה מהירות מופרזת או גבוהה היא מהגורמים העיקריים לתאונות דרכים חמורות. לרוב, ידיעות כאלה היו מוציאות ממני תגובה קצרה ולוחמנית, על הטיית נתוני האמת של תאונות הדרכים לתועלתה של "אור ירוק", בדומה לנתוני ה"אמת" שמציגה הרשות למלחמה בסמים על נזקי עישון המריחואנה. אבל הבוקר האביבי באמצע החורף תפס אותי במצב רוח פילוסופי משהו, והחלטתי לנסות ולהסביר את המדע שמאחורי הוצאת דברים מהקשרם על ידי שימוש בתיאוריות מתמטיות ופילוסופיות, שלעיתים מתחברות בצורה הרמונית שמשפיעה על דרך קבלת ההחלטות שלנו בצורה בלתי מודעת לחלוטין. וכן, זה מסובך (כמעט) כמו שזה נשמע, אז אם החלטתם לנטוש כבר בשלב זה – אני מבטיח לא להיפגע.

הוצאת דברים מהקשרם היא עתיקה הרבה יותר מהעיתונות, ויש לה צורות רבות. בין הבולטות שבהן:  הבלטת נתון או אמירה זו או אחרת על רעותה תוך הצנעת הנתון/האמירה שאינה מתאימה, או מחיקה כוללת של אותו נתון או אמירה; ותיאור מצב מסוים בצורה שונה לגמרי על ידי שימוש במילה או מילים שמקנות לו משמעות כפולה, או שונה לגמרי. השיטה הראשונה ברורה למדי, את השנייה אפשר להסביר באמצעות דוגמא פשוטה: שימוש במילה "קור" בדיווח על שיחות השלום באוסלו בחורף. מובן שקר באוסלו בחורף, אבל שימוש מושכל במילה "קור" יכול להביא למשמעות של קור בין בני האדם, וכך ניתן בנקל להפוך ציטוט של משתתף בשיחות שמתייחס לתנאי מזג האוויר, כאל תיאור האווירה בשיחות כ"קרה".
רבים מהמוציאים דברים מהקשרם משתמשים (קרוב לודאי מבלי דעת) בתיאוריה מתמטית-פילוסופית שנקראת מטא-לוגיקה. המטא-לוגיקה היא תיאוריה שגורסת כי הלוגיקה עצמה, הכללים וההיקשים הלוגיים, נגזרת מה"מטא" שלה - התיוג הסימבולי והתקשורתי שנובע קודם כל מהשפה עצמה, ואחר כך מההיגיון - הלוגיקה - הצרוף.   

כדי להסביר איך המטא-לוגיקה עובדת ניתן להשתמש בחידת היגיון ישנה ולעוסה, שהולכת כך: אם תרנגולת וחצי מטילה ביצה וחצי ביום וחצי, כמה ביצים תטיל תרנגולת אחת ביום אחד? התשובה שמרבית האנשים יתנו לחידה היא ביצה אחת. זו כמובן אינה התשובה הנכונה, אבל ההסבר* לחידה מעניין מבחינתי פחות מההסבר לדרך בה הגיעו רוב האנשים לפתרון השגוי (הכוכבית היא עבור מי שחייב לדעת עכשיו ומיד מה התשובה הנכונה לחידה, בסוף הטקסט...). ההיגיון הפנימי שלנו מושפע קודם כל מהשפה. לכן, אנו נוטים לאמץ את הפתרון ההגיוני הקל מבחינת השפה: להוריד חצי מכל הערכים שתוארו לעיל (הביצה, התרנגולת והיום), ואז להגיע לתשובה ה"הגיונית" שהיא אחד. במקרה זה, ההיגיון הלוגי (מתימטי) לא מתיישר עם ההיגיון המטא-לוגי - שהוא הלוגיקה שמכתיבה לנו השפה, אולם מרבית האנשים עדיין יבחרו מתוך אינסטינקט ראשוני בפתרון המטא-לוגי, שגם מקל על תפיסת המציאות שלנו במקרה זה, כיוון שלמרות שמדובר בתיאוריה, אנו נוטים להניח שכמו בחיים האמיתיים תרנגולת אינה יכולה להטיל פחות מביצה אחת שלמה.  

ובחזרה לאור ירוק. אור ירוק גורסת שמרבית התאונות החמורות נגרמות כתוצאה ממהירות מופרזת. גם המשרד לביטחון פנים, בדברי ההסבר שלו לפריסת מצלמות המהירות החדשות, מצטרף לסברה זו, ואף מוסיף נתון סטטיסטי משלו לפיו למעלה מ-50% מהתאונות החמורות בשנת 2011 נגרמו כתוצאה ממהירות מופרזת. אלא שנתוני המשטרה עצמה – עליהם מתבססים אור ירוק והמשרד לביטחון פנים, כמו שהם מוצגים במחקר שהוציא הלמ"ס באפריל האחרון, מספרים כי רק 4% מהתאונות החמורות נגרמו בשל מהירות מופרזת. אם כך, איך הגיעו אור ירוק והמשרד לביטחון פנים לנתונים אותם הם מציגים כ"עובדות"?

התשובה טמונה בהיקש לוגי שביצעה אור ירוק. היקש לוגי הוא תיאוריה פשוטה למדי, אותה ניתן להסביר באופן הבא: אם אני אוכל, אני שבע ומאושר, אם אני מאושר - אני שר. במתימטית: אני אוכל = A, שבע ומאושר = B, שר = C. ההיקש הלוגי גורס שאם A מוביל ל-B שמוביל ל-C, הרי ש-A (אני אוכל) מוביל ל-C  (אני שר). כמובן, לא בכל פעם שאני שבע ומאושר, אני גם שר, לכן זהו היקש לוגי, ולא עובדה. אולם הצגתו מתאפשרת כ"עובדה" בעזרת המטא-לוגיקה.
וכיצד עשו זאת אור ירוק והמשרד לביטחון פנים? פשוט מאוד. לפי אותם נתונים של משטרת ישראל שהם הבסיס לכל המחקרים, מהירות מופרזת היא רק 4% מהגורמים לתאונות קשות, אולם גורמים משמעותיים יותר הם סטייה מהנתיב (27%) ו"סיבות אחרות של הנהג" (26%). לפי ההיקש הלוגי של אור ירוק והמשרד לביטחון פנים, סטייה מהנתיב או פעולות אחרות של הנהג (דיבור בסלולרי וכיו"ב), גורמים לתאונה חמורה בשל המהירות המופרזת של הנהג בזמן הסטייה מהנתיב ו/או ה"סיבות האחרות". מובן שבחלק מהמקרים מהירות מופרזת בשילוב עם סטייה מהנתיב או דיבור בסלולרי תגרום לתאונה חמורה, מובן גם שבחלק גדול מהמקרים הסטייה מהנתיב תגרום לתאונה חמורה גם אם הנהג היה במהירות החוקית לאותו כביש. מה היחס בין זה לזה? אין לי מושג, אין נתונים על כך. גם לאור ירוק אין מושג, מה שלא מפריע לה להציג את ההיקש הלוגי הזה כ"עובדה".

המטא-לוגיקה, מסייעת עוד קצת לאור ירוק ולמשרד לביטחון פנים בפרסום נתונים כוזבים והצגתם כעובדות. ניקח למשל את המשפט הבא, שהוא נכון עובדתית: "סטייה מהנתיב במהירות גורמת לתאונות". כעת נוריד מהמשפט את "סטייה מהנתיב" ומה קיבלנו? "מהירות גורמת לתאונות". מבחינה מטא-לוגית, זהו משפט לוגי לחלוטין, שישמע לנו הגיוני לגמרי. כעת, כדי להעצים, כל שנותר הוא להוסיף את המילה "מופרזת" למשפט, באמצעות ההיקש הלוגי שביצענו קודם והכשרנו אותו כעובדה, והנה ה"אמת" החדשה: מהירות מופרזת היא בין הגורמים המובילים לתאונות דרכים חמורות.

כמעט מתבקש לסיים את הפוסט בברכה/אזהרה "סעו לאט", שכן מבחינה מטא-לוגית, נסיעה איטית תגרום לפחות תאונות דרכים. כמובן שמבחינה לוגית צרופה זו שטות גמורה: אפשר לדרוס אדם למוות במהירות 30 קמ"ש, וחלק מהתאונות הקשות בין שני רכבים נגרמות בשל נסיעה איטית של אחד מכלי הרכב, ש"מפתיעה" את הרכב השני. גם מבחינה סטטיסטית טהורה, הגורם הראשון לתאונת דרכים קשה יהיה חוסר מיומנות או חוסר זהירות של הנהג, ורק אחר כך, הרבה אחר כך, מהירות גבוהה. אז חברים, בין אם אתם נהגים מהירים או איטיים, סעו בזהירות. הזהירות יפה גם לטקסטים שאתם קוראים ול"נתונים" שונים המוצגים בהם כעובדות. אל תירתעו מלשים לעיתים את הרגל על הברקס, ולחשוב.   

  
·         * אם תרנגולת וחצי מטילה ביצה וחצי ביום וחצי, אזי שלוש תרנגולות יטילו שלוש ביצים באותו יום וחצי, תרנגולת אחת תטיל ביצה אחת ביום וחצי, ולפיכך תרנגולת אחת תטיל ביום אחד שני שליש ביצה.




יום חמישי, 12 ביולי 2012

בואו נתלה את החזאי

להולנדים נמאס. לא, לא ממזג האוויר - זה שבהולנד יש ברוב חודשי השנה 15 ימים בהם יורד גשם (לרוב - קצר ובחלק קטן מהיום) זו עובדה מוגמרת ש(רוב) ההולנדים מקבלים, אבל נמאס להם מהחזאים.

נכון, ברוב העולם וגם אצלנו, נוטים "להאשים" את החזאים ברוב פגעי מזג האוויר: בשלג שבא או לא, בגשם שמפסיק או לא, בלחות, בקור, בחום. ברוב העולם, וגם אצלנו רק מחכים ל"נפילה" באיזו תחזית של דני רופ ועמיתיו, כדי "לאושש" את ההאשמות. לשווא יסבירו החזאים שמטאורולוגיה אינה מתמטיקה. אין חדש תחת השמש (או הגשם) - עד היום.

"תחזיות מוטעות של מזג האוויר גורמות לנו נזק של מיליוני אירו ולא נשתוק יותר", איים בתחילת השבוע יופ תוניסן, יו"ר איגוד האטרקציות התיירותיות בהולנד, בראיון שנתן לסוכנות החדשות ANP. תוניסן מסביר כי הקש ששבר את הגב ההולנדי, היה תחזיות מזג האוויר לשבוע שעבר. "ברוב חלקי הולנד שרר מזג אוויר אופטימלי והשמש זרחה, אבל בתחזית מזג האוויר דיברו על גשמים וסופות רעמים. כתוצאה, רוב ההולנדים נשארו בבית". בעקיצה לסוכנות מזג האוויר ההולנדית, KNMI, מוסיף תוניסן: "גם אם יורד גשם בהילברסאם (מקום משכנה של סוכנות KNMI), זה לא אומר בהכרח ששאר הולנד גשומה".

ומה אפשר לעשות בנדון? לחברי מועצת העיר הוק ואן-הולנד, עיר במערב הולנד שחלק גדול מפרנסתה מגיע מחוף הים שלה, יש פתרון יצירתי: "חזאי מזג אוויר שכשלו בתחזית שלהם צריכים להיקנס", טוענים נציגי מפלגת הלייבור במועצה, "תחזיות מזג אוויר שגויות פוגעות בכלכלה ובמסחר העירוני לאורך החופים". 

המחאה נגד החזאים, גלשה גם לבלגיה הסמוכה, אם כי בטונים פחות נוקבים. בעקבות כינוס חרום של בעלי אתרי נופש במדינה, הוציא איגוד אתרי הנופש הבלגי הודעה לפיה הם קוראים ל"תחזיות מזג אוויר פחות פסימיסטיות. אנחנו קוראים לחזאים לתת יותר משקל לתחזיות עם שמש, ולא רק לאלה עם גשם".

בסוכנות הממשלתית לחיזוי מזג האוויר בהולנד, ה-KNMI, שומעים את הביקורת, אך מעדיפים להפנות אותה למקומות אחרים. "סוכנויות מסחריות של חזאי מזג אוויר הם האחראים לכל הפטפטת המיותרת בנושא באמצעי המדיה בהולנד", מסביר דובר הסוכנות לעיתון ההולנדי "הטלגרף". "הם מקבלים את אותם נתונים גולמיים שאנו מספקים, אבל זה תלוי לגמרי בהם איך התחזית יוצאת בסוף".

"צריך לקנוס את החזאים". גשמי קיץ באמסטרדם
לפי תגובות הגולשים באתרי האינטרנט בהולנד, נראה כי רוב הגולשים מסכימים כי תחזית מזג האוויר בהולנד לא מדויקת במיוחד, אך רובם סוברים כי הבעיה היא בהבנת התחזית בקרב הצופים, ולא במזג האוויר עצמו. "בכל פעם שמדברים על 60 אחוז סיכוי לגשם, צריך לזכור שיש גם 40 אחוז סיכוי לשמש", כותב אחד הגולשים. גולש אחר מסביר כי "אין מזג אוויר רע, יש רק בחירה לא מוצלחת של ביגוד ליציאה". 


באשר להצעה לקנוס חזאים ש"כשלו" בתחזית שלהם, נראה שרוב ההולנדים לא ממש ממהרים לתלות את השליח. "אני מוכן לקנוס את החזאים על תחזית לא נכונה, בתנאי שנוכל לקנוס גם את הפוליטיקאים על תחזיות לא נכונות שלהם" כותב אחד הגולשים, "נראה לי שנרוויח הרבה יותר כסף". גולש אחר מציע להעביר את האחריות לתחזית מזג האוויר לשרי הממשלה, כיוון ש"גם כך הם סבורים שהם יכולים לעשות דברים רבים טוב יותר מאלוהים".


ואולי, תחזית מזג האוויר היא עניין של גיאוגרפיה, גם בהשקפת העולם. גולש מבריטניה שהגיב לסערה בפינות מזג האוויר אצל השכנה מעבר לתעלה, כתב לאתר החדשות DuchNews.nl כי "באנגליה, תחזיות מזג האוויר הן אופטימיות יתר על המידה. מדברים על שמש, ומקבלים גשם. בגלל זה, האנגלים מתלוננים כל הזמן על מזג האוויר. נראה לי שהמודל ההולנדי עדיף".



יום שישי, 25 במאי 2012

*405


יום שישי, חמש אחה"צ בשוק מחנה יהודה. אני ואלי לוגמים כוס שנייה של בירה באחד מהפאבים החדשים שנפתחו בסמטאות השוק. החרדי עם השופר מתחיל את המשמרת שלו. הוא מסתובב ברחבי השוק עם שופר (מפלסטיק) בכל שבוע לפני כניסת השבת, וצופר להזכיר לקונים המתמהמהים שהשבת מתקרבת, הרבה לפני הצפירה שמבדילה בין קודש לחול, זו שמשום מה נשמעת היטב בכל ירושלים ופחות בתל אביב. בינתיים הוא לא צופר, רק מראה נוכחות. התגרנים שהורגלו לנוכחותו, מנסים לאתגר אותו שיגיע עם השופר למשחק של ביתר בשבת. בקצה הסמטה חבורה של צעירים יהודים וערבים מחברים אגזוז-לחץ לרנו ישנה. כשהם מצליחים להתניע אותה היא נשמעת כמו טוסטוס על סטרואידים, אבל הם מעודדים את הצרמוניה בקריאות רמות. "יא רבי", זועק אחד הערבים, "יאללה ביתר" זועק חברו היהודי. הנהג יוצא מהמכונית המומרצת לאחר שהרעיש כדבעי, ומתקבל בתשואות. החרדי עם השופר חש בתחרות, ומתחיל לצפור. קבוצה של תיירים אמריקנים עם הרבה תרמיל ומעט מכנסיים נכנסים ללחץ. "מה הוא רוצה?" שואלת אחת התיירות את חברה, שאין לו מושג. ירושלים 2012, מה אני עושה פה בעצם?

לפני כמה זמן נפגשתי עם רמי לוי, במשרדים מעל הסופרמרקט שלו ברחוב האומן. הוא הכין לי קפה שחור חזק, בכוס זכוכית ששלף ממגרה בשולחנו, בלי גינונים של מזכירה ועוזרת אישית. שאל אותי אם אני רעב, אולי ירד רגע לסופר להביא משהו. אמרתי שאני רוצה עוף, אולי יש לו עודף מחמישה שקלים. רמי אמר שנשארו לו כמה מצות מפסח, חינם.

אני מכיר את רמי מספר שנים. יש לנו מערכת יחסים של עיתונאי ומרואיין שגם מחבבים זה את זה ברמה האישית. מעולם לא נתתי לו הנחות, גם לא קיבלתי הנחות בסופר. בניגוד לרשתות שיווק אחרות, רמי לא שולח לעיתונאים מתנות לחגים, אבל הוא מתקשר אלי בכל ערב ראש השנה כדי לאחל שנה טובה. אני לא תמים: אני יודע שהוא אשף תקשורת. המתחרים קוראים לו "היחצן", טוענים במרירות שהוא יכול לעשות בית ספר לרני רהב. עוף בשקל במקום תקציב פרסום של חמישה מיליון דולר, רובין הוד מעשה ידי העיתונות. אמרתי לו פעם שהפוזה שלו היא שאין לו פוזה. הוא הכחיש כמובן, אבל חייך קודם.

דיברנו על שיווק באינטרנט, על נדל"ן, על הבורסה. עשינו סימולציות לקראת המושב שלו בכנס שאני מארגן. מהר מאוד השיחה התדרדרה לפוליטיקה. רמי אוהב פוליטיקה. כשאני רוצה להרגיז אותו, אני אומר לו שזו פוליטיקה בשקל. דיברנו על ירושלים, על בחור שסיפר בתוכנית רדיו שהוא עזב את ירושלים כי יש לה המון עבר, נצח של עתיד, אבל כלום בהווה. רמי הרצין. יש לי פתרון לירושלים, הוא אמר, צריך להפריד. החרדים לא יכולים לגור עם החילונים, כמו שהערבים לא יכולים לחיות עם היהודים. שאלתי אם הוא רוצה לחלק את ירושלים. לא לחלק, הוא נבהל, רק להפריד.

לפי התוכנית של רמי,  צריך לחלק את ירושלים לארבעה רבעים, חלוקה גיאוגרפית. הערבים – בצפון מזרח, החרדים – בצפון מערב, החילונים בדרום, הדתיים הלאומיים במערב. שאלתי אותו איפה יוצאת פסגת זאב, שאדע אם לקנות כאפייה או שטריימל. אני רציני, הוא אמר לי. אני לא חושב שאנחנו יכולים לנהל חיים נורמליים כשאנחנו חיים אחד בתוך השני. החילוני רוצה לשמוע מוסיקה בשבת, החרדי רוצה לסגור את השכונה - זה לא הולך. אנחנו נוכל להיות שכנים טובים, לבקר זה את זה, לקיים יחסי מסחר ויחסי שכנות טובה, צריך פשוט לא לדרוך אחד על הרגליים של השני. לגרסתו, זה יוציא את העיר מהקיפאון שלה, יפתח את המסחר ואת חיי החברה והתרבות – בכל המגזרים, או הרובעים. ניסיתי לעצור אותו, אבל רמי היה כבר על הגל. החרדים לא רצו להשתלט על קריית יובל, היא לא הייתה על הכוונת שלהם, הוא טען בלהט. הם פשוט מצאו בקריית יובל דירות זולות יחסית ב-70-80 אלף דולר, והגיעו. זה יותר יקר מקריית ספר, אבל גם יותר קרוב לגאולה. זה הכל עניין כלכלי. רמי היה בונה להם שכונה ענקית עם דיור מוזל, מרחיב את רמת שלמה עד לעטרות. מה אכפת לו, אובמה לא קונה בשיווק השקמה. תהיתי אם הוא חלק את תוכנית החלוקה שלו עם ברקת. רמי עבר לפוליטית, אמר שברקת בודאי שמע את עיקרי הרעיון, אבל הוא לא לחץ עליו יותר מדי להקדיש לזה מחשבה.

יצאתי משיווק השקמה בלי שקיות, ובלי הרבה תובנות. אדם של ניגודים, רמי, בעיר של ניגודים. מחד, הוא מתגאה בכך שבמרכול שלו בשער בנימין, קונים ועובדים יהודים מההתנחלויות לצד ערבים מרמאללה. מאידך, הוא רוצה לחלק את ירושלים, גם אם החלוקה הזו היא לא בדיוק הדמיון הרטוב של פרס וביילין.

נסעתי לפסגה דרך שער יפו והאמריקן קולוני. הבנתי שבחלקים מסוימים העיר הזו כבר מחולקת להלכה ולמעשה: שנים לא ביקרתי בשער שכם, לא אכלתי ב'פילדלפיה', אני אפילו לא יודע אם היא קיימת עדיין. חוץ מכמה תמהונים משיחיים בשייח ג'ראח, החלוקה הזו נשמרת, לרוב, בהסכמה שקטה. יתכן, שאלתי את עצמי בסגנון קארי ברדשאו, שאנחנו כבר כולנו מחולקים ורק לא מוכנים להודות בזה?
בתמונה: דו-קיום

כשהגעתי הביתה, המואזין בכפר ממול החל לקרוא לתפילת הערב, ובבניין ליד צדו מתפללים עשירי למניין. כשחניתי, שמעתי מוסיקת רוק מדירתה של השכנה בקומה הראשונה. החלטתי שלא להצביע לתוכנית החלוקה. ולא, לא בגלל שהפכתי בערוב ימי לפוליטיקלי קורקט, בדיוק להפך. החלוקה פשוט תהפוך את ירושלים למקום נוח מדי, משעמם מדי. אפשר כבר לגור בתל אביב.

* 405 הוא מספרו של האוטובוס בין ת"א לירושלים. מזה 15 שנה אני חוצה את שער הגיא בכל יום פעמיים: עובד בת"א, חי בירושלים. נאחז בה בציפורניים. סופר את החברים שעזבו, את החרדים שהתווספו, יודע שלמרות הכל אהיה פה גם מחר. אין פה היגיון - רק אהבה.